גואטמלה  היפיפייה הנרדמת 

כתב וערך עדי אופנהיים

אנטיגואה, האם חלמתי חלום?

מעט מקומות בעולם גורמים לך להשתנות. מעט מאוד מקומות גורמים לך לקבל נופך אחר, אקלים אחר, אנרגיה אחרת. זה תמיד מפתיע אותי מחדש, פעם אחר פעם איך האווירה והקסם משתלטים עלי בכל פעם שאני נכנס לפאתי העיר אנטיגואה. קצת קשה להאמין שרק 40 דקות מגואטמלה סיטי, הבירה הסואנת, הצפופה והמאוכלסת ב3 מילוין איש שוכנת לה עיר מהאגדות, פנינה ארכיטקטונית כגון אנטיגואה. כל פעם אני שואל את עצמי האם ייחוד קסמה הוא במעבר הקיצוני שבין שתי ערים אלו או הקסם שלה באמת וכל פעם מחדש היא מוכיחה לי את קסמה. גואטמלה סיטי מייצגת את כל מה שהוא חדש. היא מייצגת את אמריקה הלטינית על כל גווניה. גואטמלה העיר מכילה ניגודים המאפיינים את אמריקה הלטינית מעוני גדול אשר מצוי בפבלות הצפופות של העיר הלווינית של גואטמלה ועד לשכונות היוקרה בסונה ויווה המוקפות גדר וחברות שמירה. ממקדונלד אמריקאי ועד דוכני אוכל מקומיים אשר  מכינים את הpollo pepian המאכל הלאומי אך גם בהם נגע החיידק האמריקאי על כל השפעותיו. הגודל האימתני שלה, הארכיטקטורה הברוטאלית, הקניונים הנוצצים ותנועת האנשים לא מאפשרים לך להבין איך הבירה הראשונה של גואטמלה הלוא היא אנטיגואה (בעיני המאיה היא הבירה השנייה) שומרת על צביונה לעומת המטרופולין הענק של הבירה החדשה גואטמלה סיטי. נראה שאנטיגואה לעומת אחותה הצעירה משמרת בכוח רצון עז וללא פשרות את עברה וכל חלקה טובה שנשארה עדיין בתרבות הלטינית. רבותיי אנטיגואה זאת מציאות, אז כדי לתפוס אותה שכזאת אספר כיצד התחילה את דרכה.

אני עולה על אוטובוס צהוב או ציקן באס בשפת המקומיים. זהו אוטובוס בית ספרי אמריקאי שבגואטמלה משמש לתחבורה של השכבות הנמוכות. למעט השם שום דבר לא נשאר אותו הדבר. האוטובוס צבוע בצבעי קרב ססגוניים ומעוטר בכל ההמצאות החדישות של העולם הקיצי והמצועצע שאותו כל כך אוהבים נהגי האוטובוסים. ספסלי האוטובוס נמוכים ומותאמים לגואטמלים או יותר נכון לבני המאיה האינדיאנים אשר מה שמאפיין אותם גופנית הוא שהם קטני מראה, עדינים, שקטים, בעל פנים עדינות ועגולות, שיער שחור משחור המשוח בשמן וקלוע בצמות ארוכות אשר נוחתות על הוויפיל ( הבגד המסורתי של המאיה ) בשלל צבעיו. כמעט קשה לדמיין שבתוך האוטובוס הרועש, הצבעוני והמפויח נמצאים אנשים כל כך שקטים, מנומסים ועדינים.


40 דקות יחד עם כמות אינדיאנים בלתי נספרת, נהג ועוזר נהג שגרם לי להתעורר מהטבע בנפלא בצעקות "אנטיגואה, אנטיגואה, אנטיגטאה" סימנו לי כי אני קרוב ליעד שלי. אנחנו גולשים עם האוטובוס הצבעוני ולאט לאט גם הסביבה נעשית צבעונית. האוטובוס ממש נטמע בשלל הצבעים שבחוץ. הצבעים מבחוץ הם צבעם של הבתים של אנטיגואה, כל אחד צבוע ומשוחזר בצבע אחר כיאה לעיר קולוניאלית. אנחנו מתחילים לקפץ במורד הרחוב. הרחוב מרוצף באבנים ומצדי הכביש מדרכות מפוסלות נושקות לקירות הצבעונים של החומות הקולוניאליות. המבנים האלו נבנו בהשפעת הספרדים במאה ה17. הסגנון הקולוניאלי מקורו לא כמו שחושבים בספרדים כי אם בסגנון מורי מוסלמי. באותן שנים בספרד חיו בעיקר בדרום ספרד באנדלוסיה חמולות של מורים ומוסלמים. החמולות נהגו לגדר את בתיהם בחומה על מנת "לכבס את הכביסה המלוכלכת" בתוך הבית כמנהגם. בתוך החומות נבנו חצרות פנימיות ושם נוהלו חיי היום יום. גם כאשר אני מתהלך לי ברחובות אנטיגואה היופי הוא בעצם הקסם. הקסם של ההפתעה של מה נמצא מאחורי אותה חומה צבעונית. כל פעם זה משהו חדש. חצר אחרת,פאטיו מרתק, גינון שונה, מדי פעם אני נכנס ומאבד את דרכי בתוך החצרות היפות של האנשים מסבירי הפנים. פה מגלה חנות, שם מגלה מאפיה ובכל גילוי תענוג גדול וחיוך רחב נפרשים על פני.

אנטיגואה החלה את דרכה כבירת גואטמלה ובשמה המלא "אנטיגואה גואטמלה כלומר גואטמלה הישנה והספרדים קראו לה "עיר הפרשים". כיאה לבירה היא הייתה חוד החנית בארכיטקטורה, בתרבות בדת ובאומנות. אז למה כל זה נפסק? ואיך גואטמלה סיטי תפסה את מקומה של עיר כה חיננית ויפה?
 רק כאשר אני מרים את עיני אני מבין ושותק. שותק מתוך יראת כבוד למי שלידו אנחנו כולנו רק זמן חלוף. אנטיגואה מצויה בתוך עמק יפיפה אשר מוקף בהרי געש אימתניים. שלושת הרי הגעש הם הר האש, הר המים, והר אקאטנאנגו. הם היו כאן לפנינו והם יהיו גם אחרינו. מדי פעם הם מחייכים בדרכם שלהם כמו דוגמת הר האש שהתפרץ בשנת 2003. אנטיגואה, העיר הצבעונית ששוכנת למרגלותיהם יודעת את מקומה ויודעת את הסיבה. בשנת 1773 רעידת אדמה אימתנית שברה אפילו את קשוחי אנטיגואה והם החליטו לחפש מקום חדש אשר נזקי טבע לא יפריעו להם לבנות את עתידם. העיר אנטיגואה ננטשה לחלוטין והאנשים עברו לעבר הרמה שם הקימו את גואטמלה סיטי. במהלך המאה ה18 שימשה בעיקר העיר כמקום אחסון קפה אך במהלך המאה 19 החלו שבים אליה אנשים ואילו במאה ה20 החלו עבודות השיפוץ בעיר ובעצם הקימו אותה לתחייה. בשנת 1972 החל תהליך שימור ושיחזור העבר המפואר של אנטיגואה. האנשים ראו בעבר את יכולת בניית העתיד וידעו שתיירות היסטורית יכולה להביא לפריחה מחודשת של העיר. אך רק 4 שנים לאחר מכן בשנת 1976

איתני הטבע שוב הזכירו מי היה ומי יהיה כאן כל הזמן. רעידת אדמה פקדה את העיר וגרמה לנזק רב, אך הפעם המשיכו המאמצים והעיר לא ננטשה. ארגון אונסקו העולמי הכריז עליה כאתר מורשת עולמית, כספים זרמו, תיירים ומשקיעים כאחד הביעו אמון בעיר היפה שבעצם נרדמה לה כ100 שנה והיום אפשר ללכת ולטייל כאילו חזרנו בזמן. כאילו אנחנו שוב במאה ה17 עם הניחוחות, הטעמים, המנזרים, הכנסיות, ורחובות האבן הגעשית אשר את רעש הצעדים שומעים מכל פינה. לא סתם אוהב אני לכנותה בשם "היפיפייה הנרדמת".

כשאני תר את העיר אני לפעמים מזדעזע עד כמה נקייה, שמורה ויפה העיר. לפעמים חסר לי פה את הלכלוך של קוסקו או הזונות של קרטחנה, משהו כאן יותר מדי מושלם ונקי שאולי שוב לוקח את התייר לעולם של אגדות וקסמים מהמציאות המרה שנמצאת 45 קילומטרים בעיר הגדולה גואטמלה סיטי.
העיר אנטיגואה גדולה אך אינה נותנת לך את התחושה הזאת, מדוע?
אנטיגואה בנויה על מישור כך שלתור אותה ברגל זאת ההנאה הגדולה ביותר, ועם סקרנות מצויה בנפשכם תוכלו להסתובב ולהסתובב בעיר עד שהעייפות תעצור אתכם. העיר בנויה שתי וערב ורחובותיה ממוספרים בקלות לפי צפון ,דרום, מזרח, ומערב כך שההתמצאות קלה. גם שהרגליים מתעייפות אנטיגואה פותחת צוהר להפתעות חדשות והינה כאן נגלה קפה משובח, פאטיו נפלא אשר מכינים בו עוגיות ומיצים ואפילו בתוך בית קסום, עתיק ויפיפה הM של מקדונלד לא מצליחה לפגום ומתמזגת עם האבנים כאילו הייתה שם מתקופת זמנם. כך הופך ביקור במקדונלד אנטיגואה לחוויה שונה ויפה.

את הטיול לגואטמלה שלי אני מתחיל בכנסיית סאן פרנסיסקו. בשבוע הקדוש בחג הפסחא בכנסייה זו מראים בהמחזה את הקראת הדין על ידי הרומאים לפני ישו. הכנסייה הזו פשוטה וצנועה אך הקדוש שלה האח פדרו שאת קברו אפשר למצוא בתוך הכנסייה יש סיפור מיוחד. אותו אח פדרו שחי באיים הקנאריים שבוע לפני חתונתו קיבל פיק ברכיים ועזב לחפש את עולמו באמריקה הלטינית. מפאתי קובה הגיע לגואטמלה שם עסק בפעילות מיסיונרית ובנה בית חולים למצורעים. הוא חילק מזון ועזר לקהילה בחינוך. מכיוון שהאמין גם בברית הישנה החליט לקרב בין היהודים לקתולים ועד היום אנחנו יכולים לראות בכניסה לכנסיה גילופים של חנוכייה ומגן דויד ואפילו את לוחות הברית. משם אני עולה במעלה הרחוב ומגיע לבית הכחול. צמוד לו יש את הסטודיו של רודרגיו בו הוא מלמד את מיטב בנות התיירים איך לנענע את האגן למוסיקת הסלסה. הסטודיו פתוח לרחוב ומאפשר הצצה מאתגרת לריקוד החושני שבעצם יש לו שם של רוטב. בבית הכחול מצוי בית קפה שמהגג שלו אפשר להשקיף על העיר ולשתות אנצילדה מקומית ( משקה של בירה מעורבבת עם פלפל חריף ושאר

תבלינים). לאחר שפגשתי את צעירי גואטמלה בקפה אני ממשיך ברחוב ליד חנות הספרים café no se  "קפה אני לא יודע" ומברר על הופעות לשעות הערב. בהמשך יש חנות מיצים מקומית הנמצאת בפינה ובעבור דולר אחד או 8 קטזל אשר הוא המטבע המקומי של גואטמלה תקבלו שתי כוסות של שייק עונתי וקר באירוח ביתי משפחתי. אין ביקור באנטיגואה מושלם ללא ביקור במלון סנטו דומינגו. אני מהלך באיטיות ופונה לשער המלון. מלון זה היה בעברו מנזר דומיניקאני בתקופת המאה16. כיום בעזרת עשירי גואטמלה המלון משופץ ובנוי בענוות עשירה לצד הארכיאולוגיה שנשארה מהמנזר. המלון עצמו מואר כל ערב בכ2500 נרות אשר מיוצרות בבית קטן בתוך המלון. כמו כן כל כלי החרסינה והקרמיקה מיוצרות גם כן במקום. לאחר הליכה לשמע מוסיקה קלאסית וכניסה למחילות של הכמרים אני מגיע לאחד משלושת המוזיאונים שיש בתוך המלון. המוזיאון האהוב עלי הוא מוזיאון 2000 אשר משלב אומנות מודרנית למול אומנות אינדיאנית מקורית. ליד כל מוצג אינדיאני מצוי מוצג חדשני מה שמראה שלא אנחנו המצאנו את הגלגל ובסוף חדש זה ישן וישן זה חדש.
אני גולש ברחובות ונכנס למוזיאון הג'ייד. במוזיאון היפה והקטן יש הסבר וגם אפשר לקבל מדריך מקומי ללא תשלום. המוזיאון מראה איך אומנות בני המאיה נוצרה, ואיך הצליחו להפיק מאבן הג'ייד אשר היא אחת האבנים "החזקות" בטבע תכשיטים וכלי אומנות בימי המאיה. הכוהנים הגדולים של המאיה כולל המלכים לבשו תכשיטים מג'ייד אבן בצבע ירוק שמסמלת ירוק עד שלא קמל לעולם. הירוק הבטיח למלכים ולכוהנים חיי נצח ומעבר בטוח לעולם הבא על פי אמונת המאיה. לסיום יש תצוגה של תכשיטים עכשוויים ומקורים. אם הדולר מצוי בכיסכם אין ספק שכאן זהו אחד המקומות להשתמש בו.
את ארוחת הצהריים אני עושה במסעה באסקית מחבל ספרד הנקראת la cuevita de los urquizu אחרי שאני טועם את כל הקדרות יש רק מקום אחד לנוח בו ככר הכובסות.
ככר הכובסות מצוי שני בלוקים מהכיכר המרכזית ובו עד היום אנשי אנטיגואה מכבסים את בגדיהם. בעבר היה זה מקום מפגש לרכילות בין שפחות ומשרתות הבתים של העשירם כיום צעירי גואטמלה פורשים את גופם על הדשא ומדברים על אומנות ופוליטיקה.
אני מדלג בין האנשים ומגיע לכיכר המרכזית.
הכר המרכזית נקראת "פלאזה ריאל" ופרושה הכיכר המלכותית. בעבר נערכו כאן מלחמות שוורים אותם הביאו הספרדים כדי להרגיש בבית. כאן גם היה מתכנס השוק הגדול של העיר שכיום נמצא ליד תחנת האוטובוסים . במרכז הכיכר ישנו גן נפלא עם מזרקות, מאכלים גואטמלים וצמחייה שופעת. בחג הקריסמס הגן מואר באלפי אורות ונותן תחושה של אגדה. גם ביום אתה תתקשה לחשוב שאתה נמצא בתוך עיר. על הכיכר משגיחה הקתדרה של העיר. המקורית נהרסה ברעידת האדמה וזאת החדשה משוחזרת ויפה. בשבוע הקדוש בחג

הפסחא הקתדרה מסמלת את התחתנה שבה ישו נצלב ועולה אל מותו ולכן מול קתדרה זו מצויים בדרך כלל השטיחים היפים ביותר בעיר ובמושקעים ביותר. מצדו הדרומי יש את ארמון שליטי העיר והיום יש בו מרכזי ממשלה ואת לשכת התיירות אשר תעזור לכם במפה ובכל מה שתצטרכו. שפת האנגלית שגורה בפיהם ונחמדות זה מצרך גואטמלי לכן לא יהיה לכם קל לעזוב את המקום. בצדו הצפוני נמצאת משטרת התיירות אשר משגיחה על אנטיגואה שתשמר כמו שהיא. משטרת התיירות מארגנת כל יום ב10:00 ו15:00 סיורים מאורגנים לcerro cruz בו תוכלו להשקיף על העיר ולהבין כמה העיר סבוכה ובעלת חצרות פנימיות. הסיור הוא ללא תשלום וזו דרך יפה להכיר תיירים אחרים.

הגיע הזמן לנוח. בכיכר יש את קפה קונדסה המעולה והמעוצב בטוב טעם. כמו כן ברחוב 1 צפון שני בלוקים מזרחה יש את חנות העוגיות שתחזיר אתכם לילדות שלכם ובלוק אחד ממנה את המאפיה של העיר שם תמיד צפוף וחם וניחוח לחם עוטף את הבאים. אם נעלה ברחוב 5 צפון נעבור דרך כמה אתרים מיוחדים בעיר. הראשון הוא חנות משקאות מ1903 אשר דלפק הכניסה ומכונת החשבון שלה נשארו מימי ימימה. בחנות משקאות זו תוכלו לקנות ולהתענג על בקבוק רום הסאקאפה. זהו רום שמיושן 23 שנה ונחשב לרום הטוב בעולם. את הרום הזה ניתן להשיג או בגואטמלה או ביפן כך שאם אתם אנשים שעינכם בגילופין, כאן זה המקום לעצור. אני מהלך ברחוב ובשלל צבעיו. יש כאן חנויות, שוקים ומסעדות טובות כמו calle de fondo real שם ביל קלינטון אכל בביקור באנטיגואה. מצד ימין קלחת וצעקות, כן איך שכחתי זהו יום ראשון ובשעה 17:00 בערב יש את משחק הטריוויה בבר של הרייליס שצמוד למסעדת פרידה. כאן נפגשים אנשים מכל העולם ומשחקים טריוויה כנגד אומות אחרות. לא צריך להסביר שהמפסיד צריך לשתות. אבל גם המנצח כך שאווירה שמחה תמיד יש כאן. בסוף הרחוב תמצאו את כנסיית "לה מרסד" זאת כנסייה צהובה שמעוטרת שעיטורים יוצאי דופן עם השפעות אינדיאניות נוצריות. זו אחת הכנסיות הבודדות שנבנו כך שתישמר ברעידת אדמה ועל כן נשמרה. כדאי להציץ פנימה ולתור את החצר שלה עם המזרקה אני גם מאוד אוהב את מאכלי הרחוב שנמצאים לפני הכנסייה. הכנסייה מקורה במסדר מברצלונה ובשבוע הקדוש ב5:45 בבוקר מכאן מתחילה הצעדה ומסלול הייסורים של ישו. זה המקום להיות ולהראות בשבוע היוצא דופן הזה.
הלכנו הרבה וזה זמן לעצור ולשתות, אחד מהמקומות היוצא דופן הוא café viviero שנמצא בפאתי העיר. הקפה נמצא בתוך משתלה יפיפה והזמנת הקפה נעשית על ידי פעמונים. אם אין בכם כוח ללכת עד אליו אני ממליץ על קפה פלור אשר ידוע בערבי הג'אז שלו והנעימות האירופאית בכל שעות היום.


את סיום הטיול אני ממליץ לעשות בשוק ההומה של אנטיגואה. השוק מכיל את כל האריגים ודברי העתיקות כיאה לתרבות המאיה. תוכלו להריח, לשתות, לאכול ולקנות במחירים זולים ואווירה צבעונית כמו שרק גואטמלה יכולה לספק. תמיד כדאי לשמור על הכיס במקומות הומים וכך גם כאן אז גם עם כל החיוכים תמיד תזכרו שאתם צריכים כסף לאכול היום משהו.

לאנטיגואה יש גם סביבה רבת פעילויות ומי שרוצה מוזמן לצאת ולתור אותה. בקרבת מקום יש את הכפר סאן אנתוניו בו מוכרים ומראים כיצד מכינים וויפילים ( שזהו האריג המסורתי של בני המאיה) כמו כן יש בקרבת מקום את מוזיאון "קאזה קוחום" מוזיאון המוסיקה של המאיה. סמואל ידידי הוא משוגע לאוספים ובמשך חייו אסף כלי מוסיקה שונים מהתרבויות השונות החיות בגואטמלה. לאחרונה הקים את מוזיאון המוסיקה שצמוד לו יש את מוזיאון הקפה. כאן תוכלו ללמוד על הפן המוסיקלי והטקסי של בני המאיה לצד שתיית קפה איכותי ואורגני. סיפור בית הקפה והמוזיאון גם הוא מעניין. ריקרדו מהנדס אלקטרוניקה במוטורולה חזר לביקור בית באנטיגואה בשל געגועים. משפחתו ברשות סבתו הצ'כית נישאה לבן גואטמלה ולהם היו חוות קפה . בשנות ה80 כאשר מחירי הקפה ירדו בעולם נסגר בית האריזה והמשפחה לא ידעה מה לעשות בחוות ובעסק. ריקרדו שהבין את פוטנציאל התיירות העצום באנטיגואה ובקפה החליט לפתוח מוזיאון לקפה שעד היום משמש בבהירות ובצניעות הסברים מרתקים כולל טעימות ממבחר הקפה המצוין שיש בגואטמלה. ריקרדו מעסיק גואטמלים ושומר על צביון תיירותי יפה המשמר תרבות לצד חידוש ופתיחות.
גם לאוהבי האתגרים אנטיגואה מציאה הרבה. בסביבתה יש כמה הרי געש לטיפוס. הידוע מביניהם הוא הפאקיה. הר געש פעיל שהתפרץ בחודש אוגוסט 2006. להר אפשר לעלות אך ורק בליווי מדריך והעלייה לוקחת בממוצע 3 שעות וחצי. הסיורים יוצאים ב6:00 בבוקר וגם יש סיורי לילה לראות את הלבה בברור יותר. אין ספק שזה המקום הכי קרוב תגיעו ללבה גולשת וחמה ( למעט אוהבי ניקרגואה שמטפסים את הטלוקה).למיטיבי לכת אני ממליץ לטפס את הר המים לתצפית על הר האש. הטיפוס נמשך יומיים כאשר עושים לילה בין שני ההרים. יש להצטייד בביגוד חם ונגד גשם ולשאול את המקומיים וחברות הטיולים מה מצב ההר ופעילותו.
מי שאוהב שווקים יכול לקחת שאטל ( מכונית גדולה ) לשוק בצ'יצ'יקסטנאנגו בימי ראשון וחמישי או לשייט באגם אטיטלן ( ראו כתבה נפרדת ) בסוף שבוע שקט בcasa del mundoמלון .
בכל סמטה יש סוכנות תיירות שם תוכלו להשיג טיסות למעבי הג'ונגלים, לחוף הקריבי ולעיירת החוף ליוינגסטון ( עיירת אפריקאים בתוך גואטמלה שמתפקדת כאוטונומיה )


אבל אם אתם כבר כאן, אנטיגואה מציעה מגוון של פעילויות כך שחודש לא יספיק על מנת לסקר אותם. אנטיגואה הינו המקום הטוב ביותר ללמוד ספרדית במרכז אמריקה. יש בה כ122 בתי ספר לספרדית! ושיטת הלימוד היא "אחד על אחד" למשך ארבע שעות יומיות. מורה מול תלמיד יושבים כך שלתלמיד אין ברירה אלא לדבר ספרדית. בכל בית הספר מציעים פעילויות שונות מאירוח בבתים של מקומיים ועד יציאות בערב, שיעורי סלסה, שיעורי בישול, וטיולים לחוות אורגניות כך שמהר מאוד תמצאו לכם חברה פה.

ומה עם חיי לילה?

אנטיגואה מלאה חיי לילה מגוונים אבל בגלל הצביון שלה, ההשתמרות והאדיקות הדתית היחסית שלה המקומות נסגרים מוקדם. כלומר מי שרגיל לצאת ב2:00 בילה כנראה יראה רק כוכבים בשמיים. המקומות הידועים המאכלסים תיירים מצויים לרוב. ברחוב הקשת יש את קפה "פרידה" על שם הציירת המקסיקנית. ממול יש דיסקוטק "קאסב" רק ללטיניים חזקים! בלבד. קפה הרייליס מהווה מפגש שתייה אירופאי, ומהצד השני של הכיכר יש את קפה פריז שנמצא בתוך "הקפה המתחבא". קפה פלור מספק ערבי ג'אז, קפה קשת בענן מעורר מוסיקה אותנטית וקובנית, במועדון ה"מונו לוקו" = הקוף המשוגע תמצאו את מיטב נוער גואטמלה מרקיד גרינגואיות סלסה ומנסה גם כמה דברים אחרים, ואיך אפשר לא בלי נקודה ישראלית. קפה 2000 מקרין סרטים על מסך ענק עם אוכל עם קריצה ישראלית ומי שממש מתגעגע לחומוס יכול למצוא את עצמו במסעדת גאיה יושב ומעשן נרגילה ומנגב חומוס אצל יוחאי אבל האם בגלל זה נסענו?
אבל כאוהבי תרבות ההתחכות הישראלית והמרוץ לטיפ של המאה שווה לבקר ולפגוש איפה יותר זול לישון מאיפה שאתם ישנים וקצת לדבר עברית.

מתי לבקר?

אנטיגואה מפליאה בכל ימות השנה אך המועד האהוב עלי הוא השבוע הקדוש "חג הפסחא" ( ראו כתבה נפרדת) בו העיר לא ישנה, רוקעת חוגגת, מאמינה ונותנת שואו שערים אחרות בעולם היו מתקנאות לעומתה.

יום אחד, אתה מתעורר, ואתה לא מאמין. התאריך שכתוב על הכרטיס הוא התאריך של אותו יום. אתה רוצה לחזור לישון להעלים כמו קסם את הזמן, את התאריך ופתאום לא שמת לב שבעיר הזאת אתה נמצא כבר חודש ימים.
אנטיגואה היא ללא זמן. הזמן נעצר בה בדיוק כמו היפיפה הנרדמת. 100 שנים של הקפאה הביאו אותה להיות גולת הכותרת של גואטמלה ולאפיין עולם חדש, שונה ובעיקר לסמן עתיד

למדינה שסבלה כל כך ממלחמות אחים, רודנות, אימפריאליזם ואסונות טבע. העיר הזאת קורצת לך ומי שחכם מבין שגואטמלה יכולה להיות אחרת. אי של שפיות בתוך מדינת עולם שלישית מתפתחת שהעתיד יכול להזהיר לה פנים ובתוך כמה שנים להסתכל לאחור ולראות את קוסטה ריקה אי שם אחריה לא מצליחה לתפוס את הסיבוב.
אתה עולה למטוס אבל רוצה לחזור, אם יש את ההרגשה הזאת סימן שבמקום הזה יש קסם. קסם שלא פג שנקרא אנטיגואה.

בואו להתרשם ממסלול לגואטמלה 9 יום