[ חזרה ]

Panajachel
ר.ס.ס. פוסטים אחרונים ספר לחבר הוסף לפייסבוק הוסף ציוץ בטויטר

אגם אטיטלן 

" אלוהים הוא ארכיטקט גאון "

זה היה המשפט הראשון שיצא לי מהפה כאשר הרמתי את ראשי מהתיק המפויח שספג את עשן ה"ציקן באס"*. רעש המנוע הצורם התרחק ונעלם, עכשיו קולות שונים הגיעו לאוזניי. במקום רעש ההמולה של שבט הקיצ'ה וסולולה שחזר מהשוק רעש אחר תפס אותי. נשארתי לבדי על גדות האגם. מדי פעם גל התקרב כמסמן לי להיזהר, להפגין עוצמה ובטחון של מי כאן השולט  ומי עדיין "אל" המקום, אך מיד חזר בו והתרחק מרגלי. במרכז האגם ציירה לה ספינת מנוע קטנה פס כמשיחת מכחול אשר יצרה פס לבן על מים תכולים ויפים. אין ספק שהשם מצדיק את המקום חשבתי לעצמי. "אטיטלן בשפת נהואטל הינו מים מתוקים, מים יפים" ובאמת היה זה מחזה מרשים. את השלווה שלי הפר חואן. הוא האיץ בי ואמר לי שנאחר את הסירה האחרונה באגם ואם לא נעלה עליה אנחנו עלולים להישאר בפאנאחצל או כמו שהוא כינה אותה בשם הגנאי הנפוץ שלה גרינגוטננגו**. הסירות כאן הם הדרך היחידה להתנייד בין הכפרים אשר מקיפים את האגם. סה"כ יש כ16 כפרים, שאת כל אחד מהם מאפיין דבר אחר, ולכל אחד מהם יש את ייחודו. השעה הייתה שעת שקיעה. השמש צבעה והכתה באגם בצבעים אחרונים של כתום וחום. נראה היה שהיא מנסה להיאבק ולא לטבוע, צוללת לתוך האגם ומנסה להרים את ראשה, להאיר עוד אור אחרון אך המים והרי הגעש הסובבים את האגם לא נותנים לה. "עכשיו אתה מבין את משמעות השמש בחיינו" צחק חואן " כל יום היא נעלמת, כל יום יורדת לבטן האדמה, למצולות האגם ושם עליה לעבור לילה שלם על מנת לזרוח בשנית או יותר נכון להיוולד מחדש" חואן הביט בי, לקח פיסת אוויר והמשיך. "וכשהיא נולדת מחדש אחרי שנלחמה במפלצת המוות היא מאבדת הרבה דם, ואת הדם הזה מישהו היה צריך להחזיר לה". לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר בכל מקרה נווט הספינה, נער כבן 13 (במקרה הטוב), אשר יושב על החרטום כיוון את הנהג שספינתו קיבלה זווית למעגן הקרוב.
את הלילה העברנו בכפר סאן פדרו. הכפר שנחשב לעני מאוד מכיל דו קיום מעניין ויפה בין המערב למזרח. מצד אחד על צלע ההר מונח הכפר בצפיפות לא סדורה, ומצד שני רחוב התיירים. למרות שהכפר הוא דתי מאוד ומאופיין בהשפעת הכנסייה האוונגליסטית, בני המקום פתוחים למערב, פתוחים בחיוך מלבב ועזרה למה שיצטרך. ההשפעה האוונגליסטית חדרה לגואטמלה מעט מאוחר יותר. בהתחלה כי הקתולים לא הרשו לה לפעול, אך מאוחר יותר מצאה את חלקה. האוונגליסטים המאמינים בחלק גדול מהברית הישנה (הלוא הוא התנ"ך) שלנו מכניסים הרבה מוטיבים של פשטות, צנעה, ואדיקות. כשחואן גרר אותי

לסמטאות סאן פדרו על מנת להגיע לפאב המקומי אם אפשר לקרוא לזה פאב, יכולתי לראות כתובות על גבי כתובות של הברית הישנה מעורבבים עם הברית החדשה ולא פעם שמעתי את השם שלום, אליהו ולא בגלל שיש כאן הרבה ישראלים.
ריח חריף תפס את אפי עד שכמעט לא יכולתי לנשום "מה זה?" שאלתי את חואן. הוא צחק "בבוקר תראה. משם המשכנו לערב בילויים מהנה. הכפר מאחד מזרח ומערב ובייחודו הוא מקום מפלט למוצ'ילרים בעיקר עקב במחירים הנמוכים, אך יותר מזה עקב הסמים אשר בני הכפר חפצים ומוכנים לתת.
התעוררנו בבוקר השכם. המסלול היה לא פשוט. בחושך היה קשה לנווט אך חואן עשה את זה במקצועיות. הטיפוס לא ארוך, הוא לוקח כשעה וחצי אך בסופו הגענו "לאף של האינדיאני". האף זהו מקום שממנו יש תצפית מרהיבה על האגם. ישבנו וחיכינו ופתאום היא הגיעה - השמש. האל של המאיה, האל שהכול התחיל ממנו, האל שנולד מחדש כל יום. הצבעים היו מרהיבים ואדומים ועכשיו הבנתי על מה חואן דיבר. אנחנו שחיים מאחורי בניינים, משרדים ובקושי רואים שקיעה וזריחה כבר שכחנו  כמה הפלא הזה מדהים.
כשירדנו שאלתי את חואן לפשר שלושת הרי הגעש. "שלושה?" הוא שאל "יש כאן ארבעה!" ספרתי בשנית אבל ראיתי רק שלושה. הראשון היה סן פדרו, הר געש שאפשר לטפס עליו מהכפר סן פדרו למשך 5  שעות סה"כ עליה כולל ירידה. מעברו השני שוכנים שני הרי הגעש טולימאן ואטיטלאן כשם האגם. הם ניצבים בגאווה מעל לאגם נוגעים בעננים שנוצרים בין המרווח של הבסיס שלהם על ידי אפקט צינור ונטורי, צוחקים לאנשים השטים למטה ואומרים בסתר לב אנחנו היינו כאן ונהיה גם אחריכם. נוצרים בליבם את הסודות שראו וידעו. והסוד הזה הסתתר מתחת לאגם שבעצם הוא בכלל לא אגם. האגם שהוא 18 ק"מ על 16 ק"מ שנמצא בגובה 1500 מטר מעל לים הוא בעצם לוע אחת גדולה של שרשרת הרי געש שנפלה ויצרה אגם שעומקו 450 מטר ועומקו בלוע המרכזית מגיע עד 950 מטר. בגלל הגובה, מזג האוויר כאן תמיד נוח ומדי פעם השמיים זורעים גשמים בעיקר בשעות אחר הצהריים ואז נוצרת קשת בענן מרהיבה המקיפה את ההרים. לא סתם גואטמלה מכונה "ארץ הקשת בענן".
המשכנו בסירה לכפר סן טיאגו אטיטלן הכפר הגדול ביותר באגם. במורדות הכפר יש הרבה גידולי תירס. התירס כאן הוא לא רק צמח הוא אל, יותר נכון אלה. שימושיו הרבים יצרו לו תקדים וצורך אשר מחייב את האוכלוסייה להתייחס לצמח ולסגולותיו אשר עוזרות להם להתקיים. התירס אינו צריך עונות גידול, הוא גדל במדרונות התלולים ואינו מצריך טיפול יסודי. לא התעקשתי עם חואן מה היה לפני מה, אבל המיתוס של המאיה, תושבי ארץ גואטמלה, מספר על בריאת האדם על ידי האלים שלוש פעמים. האלים רצו באדם הוא נדרש על ידי האלים כדי שיהיה מי שיתפלל ויאכיל את האלים. בפעם הראשונה בראו את האדם

מאדמה ומבוץ כפי שיוצרים את הכלים. אך הוא נמס במים והתקשה להתנייד. בפעם השנייה גילפו אותו מעץ, האדם נע ודיבר אך לא הייתה לו נפש ומחשבה אז הוא היה ללא תכלית. האלים הביאו מבול על העולם ואנשי העץ טיפסו על העצים וברחו והם היום הקופים של ימינו. מי שהיה בטיקאל ובג'ונגלים של גואטמלה יבין מדוע בני המאיה מייחסים חשיבות לקופים כי הם רואים אותם כסוג של אבות קדומים אך על זה אספר בכתבה אחרת. לבסוף הם פנו לשמאנים להתייעץ והחליטו לברוא את האדם מתירס. אדם זה נברא וקיים את האלים וכך האלים ניצלו ומקיימים את האדם.
 כשירדתי מהסירה המוני ילדים רצו אלי בצעקות "משימון" "משימון" ולמרות שספרדית שגורה בפי לא הבנתי על מה הם מדברים. הילד מרכוס תפס את ידי והוביל אותי בין סמטאות הכפר. הכפר הזה שונה חשבתי לעצמי. האנשים בו הרבה יותר חזקים, גבוהים, ועשירים יחסית לאגם. עצם הימצאותם בצד הפאסיפי של האגם ושעה וחצי מאוקיינוס הם קיבלו את ההשפעות ממנו. האוכל, הגידולים, הפירות, הצבע, הציפורים כמעט ולא מזכירים את הצד היבש, הנטול צמיחה ופרחים של האגם. כאן הבנתי, הכול שמח ובגדול. נשות סנטיאגו עוטפות את ראשם בכובע מיוחד. זהו כובע בצורת צמה שהוא מלופף סביב הראש שלהם. זאת חלק מהגאווה ומהמסורת שלהם שנשמרה. כך הם מאופיינים בשוק המשותף שמתקיים בצ'יציקסטננגו ובסולולה. הלבוש והכובע הם בעצם מעמד, כבוד ובעיקר הערכה והבנה שאין עתיד ללא עבר. "הוויפיל" הבגד של אנשי המקום מאופיין בצמחייה ובטבע השורץ על גדות האגם, הוא צבעוני מתמיד ואתה יכול להביט בו שעות על גבי שעות כמו בציור של האומן "אשר" ולנסות לפענח איפה הציפור, איפה האננס כי הכול נעשה באומנות מפליאה ביד אדם למשך חודש עד שלושה חודשים.
מרכוס הניף לי את היד - "כסף" על מה הוא רוצה כסף? עמדנו בצריף קטן ללא אנשים, על שולחן לידי היו משקאות אלכוהוליים ונרות מכל מיני צבעים. מהצד השני היו זוג גברים היושבים לצד בובה לבושת בגדי סקי, עניבה, כובע וסיגר. יותר מאוחר הבנתי שזה "משימון" הנודע, אותו מכשף שהגיע לכפר במאה ה16 שתושבי הכפר פחדו מכוחותיו הידועים. אותו מכשף אהב אלכוהול ונשים. לאחר זמן מה תושבי המקום כבר לא יכלו לשאת את חוצפתו, ואופן התנהגותו אז בהפתעה גמורה הם לימדו אותו לקח כאשר חתכו את ידיו ורגליו. אם תסתכלו מקרוב תוכלו לראות שלמשימון אין ידיים ואין רגליים. רק לאחר המעשה הם הבינו את גודל הטעות. אם משימון ימות הוא יחזור אליהם בתור רוח ולא יעזוב את כפרם לעולם. הם עצרו את הדימום ועל ידי משקאות אלכוהוליים ומתנות ניסו לפייס אותו ולהשכיח את כאבו. עד היום כל שנה משימון עובר בין בתי הכפר, אנשים עולים אליו לרגל, לבקש, להתפלל, להירפא. המשפחה ששומרת עליו מאבדת את נכסיה בגלל שכל משאביה הולכים למשימון אבל אולי ככה הם מצליחים לשמור על שוויון מעמודות בכפר.

את חווית משימון לא הצלחתי לשכוח, היא הייתה חזקה ושונה מכל מה שהכרתי. גם השוק הנפלא במורד הכנסייה לא הצליח להוריד את מחשבותיי על פולחן האלילים שמתקיים עד היום באותה צורה בקנאות מוחלטת.
הריח עוד פעם תפס אותי ורק שהסתכלתי כלפי מעלה הבנתי.
 קפה. הכפרים באגם מגדלים קפה. גואטמלה היא החמישית בגודלה בעולם בייצור קפה. והקפה שלה בייחוד הקפה האורגני שגדל בצל בתהליך ממושך, מקבל ארומה ייחודית וטעם נפלא. יש עשרות סוגי קפה בגואטמלה ממש כמו יין, קפה של ההר, קפה של האגם וקפה של החוף. אני ממליץ על קפה אנטיגואה שגדל בעמקים הגעשיים ליד מרגלות הר האש.
את סיום יום הכפרים שלי עשיתי בכפר סאן אנטוניו פלופו. כשירדתי מהסירה הבנתי שאולי שטתי 25 דקות אבל אני כבר נמצא בעולם אחר. הכפר נמצא בצידו המזרחי של האגם והוא כפר עני מאוד. הגידול היחידי בו הוא הבצל שזאת בקלות אפשר להרגיש על ידי הריח. מגרש כדור רגל נטוש, מעט רעש, הרבה הסתגרויות ללא ספק כאן האנשים שונים מסן טיאגו. טיפסתי במעלה ההר להגיד שלום למגדלנה אשר יש לה מפעל קטן לאריגים. כשאני אומר מפעל אני מתכוון למגדלנה עצמה, לאחותה ולשלוש בנותיה. הקטנה אגב בת חמש וחצי וכבר שולטת באומנות האריגים. כאן הוויפילים פחות צבעונים בהתאם לאזור ולצמחייה.
עבודת היד מרשימה, ככל שמהדקים יותר חזק כך הוויפיל נחשב ליותר טוב. הבנות עובדות בחריצות רבה ולא נחות לרגע ואת עיני לא יכולתי להסיר ממלאכת המחשבת. אני עם הסבלנות שלי כבר מזמן הייתי משתגע. המשכתי לכנסייה ואיך שראו אותי תושבי המקום הם דלקו בעקבותיי להציע לי אריג או וויפיל או ראנר כמו שהישראלים אומרים, אבל מה שתפס את עיני הייתה פאולה. היא ישבה בצד ליד אמה, בשקט מופתי עם הסחורה שלה. ניגשתי אליהם והיא חייכה חיוך שהמיס אותי. לאחר שיחה קצרה התברר לי שפאולה היא סטודנטית בגואטמלה סיטי שבאה בחופשים לעזור לאימה אשר במכירת אריגים מספסדת את לימודיה. היא רוצה לעבוד בתיירות. כן היום תיירות זה יותר מזהב, מתכות, סוכר, סיגרים או "בום כלכלי" אחר שהשפיע על אמריקה הלטינית. היום מי שמחובר לתיירות יכול להרוויח ולחיות טוב. חייכתי להם ואמרתי שלום. "אתה לא קונה?" שאלה בדאגה. הסתובבתי והבטחתי לה שאת הקבוצה שלי בדצמבר הקרוב אביא אליה על מנת לקנות רק אצלה. המשכתי ללכת אך יכולתי להרגיש את השמחה ואת ניצוץ עיניה מבעד לגבי.
ירדתי מהספינה כי רציתי קצת ללכת מעט ולהתאוורר. הלכתי במסלול הררי שמתאים לכל אחד מהכפר סנטה קרוז ועד כפר שנקרא חאיבאליטו. זהו מסלול יפיפה שהנוף ממנו עוצר נשימה ואולי היפה ביותר באגם. יש לזכור שמחאיבאליטו בהמשך השביל לסאן מרכוס הוא הופך להיות מסוכן ודווח לאחרונה על כמה מקרי שוד. המשכתי ללכת עד שהגעתי לשער עץ קטן. פתחתי אותו ולפני נגלה קומפלקס מהאגדות. 13 בתים קטנים עם רעפים השוכנים על

צד מצוק שגובהו 40 מטר משקיפים להרי הגעש המופלאים. על המצוק שוכנת בריכה מחוממת עם ג'קוזי על ידי תנור חימום ומקבץ אנשים ישב והשקיף לאגם. "כמה שהיא צדקה" סיננתי לעצמי. לא סתם מדריך הכוכב הבודד מכנה את המקום כמלון היפה ביותר במרכז אמריקה, ויש לו קבלות.
בסי ההולנדית הזמינה לנו חדר שם לסילבסטר. אני הגעתי לפניה, היא הייתה אמורה להגיע מאנטיגואה באותו יום. בינתיים טיילתי בגנים המטופחים של המלון שאתם מתים לדעת כבר את שמו אז אני לא אמשוך אתכם והוא נקרא casa del mundo (המלצה שלי מיוחדת היא חדר מספר שלוש). בעלי המלון - גואטמאלי ואמריקאית חיים 6 חודשים באגם ושישה חודשים הם מטיילים. ארוחות הערב היא מהמרפסת המופלאה שמשקיפה על כל פינה כולל שקיעה וזריחה, ובמסורתיות אנשי המלון נפגשים, מדברים ומעבירים חוויות אחד עם השני. באותו ערב כל כפר הציג את זיקוקי הדינור שלו עבור השנה הנכנסת. ישבתי עם בסי בג'קוזי למרגלות הצוק ולא האמנתי, "את בטוחה.." , "כן" היא הנהנה עם הראש, "אבל.." היא צחקה "אין אבל זאת המציאות". הבטתי בחיוך המדהים שלה, אחר כך באגם שקיבל גוונים וצלליות כהים. לקחתי לגימה מכוס היין שלי ויצא לי בשנית
"ואוו, אלוהים הוא באמת ארכיטקט גאון"

*צ'יקן באס= אוטובוס אמריקאי משנות ה60 ( school bus או האוטובוס מהסדרה של הסימפסון) השם ניתן לו כי האוטובוס מותאם לגואטמלים. הספסלים שלו הם נמוכים ובשעה רגילה מצטופפים בו בין 5-6 אנשים. האוטובוס מעלה סחורות על גבי סחורות ולא רק אנשים. גם תרנגולו. וחיות שונות ולכן נקרא כך על שם התרנגולים שיושבים עם האנשים.

**גרינגו= כינוי לאמריקאים חיצונים- כינוי גנאי שתופס היום לגבי כל תייר באמריקה הלטינית. הכינוי הגיע על פי 2 סברות. כאשר הילידים המקסיקנים אמרו green go לחיילי ארה"ב שפלשו שלבשו מדים ירוקים. וסברה שנייה היא שיר בריטי שהמלחים הבריטים שרו בארגנטינה בעיוות המילים שיצרו green go.

פולריס מונדי מזמינה אתכם להתרשם ממסלול טיול לגואטמלה למשך 9 יום 


[ חזרה ]
 
 

עיצוב ובניית אתרים