כתב: עדי אופנהיים
"אל תבכי לי ארגנטינה" או יותר נכון "אל תבכי לי בואנוס איירס, כי אני בוכה עכשיו". מילים אלו עמדו על לשוני, כאשר ניצבתי מול הבואינג הגדול, עולה במדרגות, מתרחק מאהובתי, מתרחק מהדמיון ומתקרב אל המציאות, אל אותה קופסא שתעביר אותי בזמן, תעביר אותי במרחבים ותגדיר לי חיים אחרים. הבטתי במבט אחרון ב"פאריס של דרום אמריקה" והבנתי מאיפה הגיע השם. גם מלמעלה אפשר לחוש אותה, לראות את גורדי השחקים הנישאים אל על, לבהות בארכיטקטורה הספרדית צרפתית של הארט דקו והרוקוקו לצד השדרות הרחבות ביותר בעולם שמפלסות להם את דרכם כמו נהרות בתוך הסימטריה המדויקת של גורדי השחקים. פלאזות (אותן ככרות ירוקות) שמחייכות ומקבלות את הארגנטינאיות אשר פושטות בגדים ומוציאות את המאטה ונותנות חיוך גדול לשמש המחממת. קריצת סנוור קל מנהר הכסף, אשר מזכיר מי היה כאן ראשון, ומאיפה הכול התחיל. מבעד לזכוכית הכפולה במטוס כל זה עדיין נוצץ, מבריק, עשיר ומחייך, אבל מסתיר את מה שתמיד ידעתי ומה שתמיד הרגשתי מן הרגע הראשון, שהנסיכה גוססת.

בורחס, הסופר והמשורר הארגנטינאי, אמר שארגנטינה היא המדינה הכי אירופאית בעולם.
הרי ספרד היא של הספרדים, איטליה היא של האיטלקים וגרמניה היא של הגרמנים. רק ארגנטינה היא של כולם. גם ספרדים, גם איטלקים, גם יהודים וגם גרמנים. כן, ארגנטינה היא המדינה הכי אירופאית שיש! למרות זאת, כאשר אני מסתובב עם מרטינה במדרחוב פלורידה ("הפריחה"), מדרחוב ענק של חנויות מדהימות ונוצצות אשר עשרות אנשים חוצים אותך, לצד מסעדות יוקרה ורקדני טנגו, אין אני יכול להבחין בשוני. אני אפילו לא מבין כיצד אותם "פורטניוס", הכינוי לאנשי הנמל של לה בוקה שהתפשט לכינוי לאנשי בואנוס איירס, מאוחדים ופטריוטים כל כך. איך הגיעו להיות גאים בהיותם אנשי העיר הגדולה, וחושבים שמרכז העולם הוא שדרות מאי על שדרות התשיעי ביולי.

מרטינה קוראת לזה בבדיחות דעת peor או mejorהיא טוענת של"פורטניוס" אין אמצע, יש רק "קצוות", וככה גם חיים כאן את החיים. אנשי בואנוס איירס לבושים בקפידה, מעונבים, מבושמים נכנסים ויוצאים מהמשרדים ואיך לא עוברים בגלריית "פסיפיקו", אותו קניון מפואר ומסוגנן שאם   נכנסת אליו אתה מרגיש שכאן לא שמעו על אותם "Cartoneros"-  ילדי רחוב שאוספים קרטונים, נייר, ומוצרים למחזור או את אותן "Gatas" (בספרדית - חתולות), אותו כינוי לזונות הרחוב שפוקדות את הפארקים בלילה. בפלורידה כמעט ולא מרגישים את המצב הכלכלי הקשה של המשפחות החיות במצוקה יום יומית מאז היום שגילו שהבנקים מסרבים לתת אשראי למדינה שחייבת 120 מיליארד דולר לבנק הבינלאומי. לפעמים אני חושב שהפורטניוס רוצים להתעלם מהמצב ולחשוב אותו לחלום רע – הרי להם זה לא יכול לקרות. מעניין אותי לדעת, אומרת מרטינה, אם בלילה במיטה כאשר כל איש ואיש הולכים לחלום לבד, ההצגה נגמרת והפורטניו מוריד את המסכה.

ההיסטוריה של בואונס איירס מתחילה באותו נהר הכסף אשר צבעו בשקיעה כסוף ומנצנץ. אותו נהר היה תקווה להרבה אנשים לאושר, לחיים חדשים מאותם אוצרות שקיוו למצוא בו, אך הוא אכזב אותם קשות. נהר לה פלטה ("הכסף") לא מכיל כסף או זהב אך הוא אדיר מימדים ונשפך לאוקיינוס האטלנטי. הוא כל כך עצום שבעבר חשבו שהוא חלק מהים. הנמל שבשכונת "לה בוקה" ("הפה") אותו פתח של הנהר שממנו נכנסים לנמל לכיוון בואונס איירס היווה מקום הגעה עבור הספינות הספרדיות שנמלטו מזרמי האוקיינוס.

פדרו דה מנדוסה היה הראשון שהקים התיישבות על יד הנהר ב 1536. הנחיתה לא הייתה רכה, האינדיאנים המקומיים הבהירו לו מהר מאוד שהוא לא רצוי כאן. רק 44 שנים מאוחר יותר יצליח חואן דה גראי להקים את בואונס איירס העיר, בשמה המלא: "סנטה מריה דל בואן איירה", אותה פטרונית של יורדי הים והספנים אשר הגנה עליהם מפני הרוחות החזקות של הדרום.
אך המרחק עוד גדול בין בואנוס איירס הגדולה לבין הישוב הקטן והמסכן שהיה אז. בואנוס תמיד הייתה האחות הקטנה של לימה אשר בפרו. לימה ניקזה את כל מרבצי המתכות ואונקיות הזהב שהובאו מרחבי אמריקה הלטינית ובייחוד מהעיר הגדולה ביותר ביבשת – פוטוסי אשר בבוליביה. הסחורה של עיר הנמל הקטנה הייתה צריכה לחצות את האנדים ולהגיע ל"עיר המלכים" (לימה). רק במאה ה-18 השכילו הספרדים לפזר סמכויות ולהעביר את הנמל הגדול לבואנוס איירס ובכך לקצר את הטווח לעבר ממלכתם בלי אבדות של ספנים וסחורה בדרך.

ב- 1776 הפכה העיר לנקודת עוגן ביבשת ובה ישב המשנה למלך ספרד. הדבר האיץ את פיתוח העיר ודרכי המסחר, אך עם בוא ההצלחה מגיעות גם הצרות. במאה ה-19 עוד ארצות רוצות לחלוק בשלל הגדול, ספינות אנגליות והולנדיות מתקיפות את הנמל וכך נאלצו הפורטניוס לארגן צבא כנגד אותם מתקפות. כאשר נפוליאון שבה את מלך ספרד ונגס בממלכה הספרדית, ניצלו את זה אותם פורטניוס על מנת לקחת זכויות יתר ולהקים את "החונטה" של בואנוס איירס. עם התנופה הזאת, הביטחון והסמכויות, לא עבר זמן רב עד שסן מרטין משך במושכות המרד והוביל את ארגנטינה לניצחונות תוך כדי שחרור צ'ילה ועד לחבירתו אל סימון בוליבר שירד מוונצואלה לעבר לימה וכך השלימו את עצמאותם של מדינות היבשת.

כיום אפשר לראות את דמותו של סן מרטין, אותו גיבור טראגי ארגנטינאי, בכיכר סן מרטין אשר שוכנת בלב פארק ירוק ונושקת למדרחוב פלורידה. מרטינה צוחקת, היא אומרת שלפחות עכשיו הוא יכול ממרום גובהו רכוב על סוסו להשקיף על בנות הפורטניוס משתזפות בדשא הירוק.

"אסם העולם", "אלוהים הוא ארגנטינאי"- אלו רק חלק מהביטויים שכבשו את לב האנשים משלהי המאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20. העיר קבלה תנופה עצומה של התפתחות בעיקר בגלל המהפכה התעשייתית. אוניות הקיטור קצרו מרחקים ועכשיו גם אירופה יכלה ליהנות מבשר איכותי השמור בקירור ומגיע תוך שבועיים לסלון בארוחת הערב. עם בניית בית מטבחיים, אספקת תבואות חיטה, עורות ובשר לעולם כמוצרי ייסוד, הכסף זרם ואיתו גם המהגרים. פולנים, צרפתים, איטלקים, הולנדים, רוסים, גרמנים ובריטים פקדו את העיר. אירופה נדדה לעבר המטרופולין הגדול שעל נהר הכסף וכיאה לעיר גדולה היא הופכת למרכז של אמריקה הלטינית. בתחילת המאה ה-20 בואנוס איירס הייתה העיר הגדולה ביותר באמריקה הלטינית, העיר שממנה יוצאות בשורות האופנה, התרבות, הריקוד, השירה והאינטלקטואליות.

במשך המאה שמרה ארגנטינה על בכורתה, על הכנסותיה, וסיפקה את מאגר המזון במלחמות העולם הראשונה והשנייה תוך נקיטת עמדה ניטרלית עקבית. אבל החגיגות, המתירנות והאגו הארגנטינאי התחיל להראות סמני גסיסה. תוך פחות מ-60 שנה אותה ארגנטינה שהייתה המדינה השישית הכי עשירה בעולם הופכת למדינה שמכריזה "פשיטת רגל". אותה כיכר מאי שהכריזו בה על עצמאות ארגנטינה, הופכת להיות נקודת מפגש של סמלים שונים, בעלי הבית מתחלפים, גנרלים, שחקניות ואלוהים אחד עם חולצה ועליה מודפס המספר 10. כל אלו מספרים בדרכם את הטלנובלה הגדולה מכל דמיון של הפורטניוס.

מרטינה חוזרת ואומרת שאת בואנוס איירס אפשר להכיר רק ברגל ואנחנו יוצאים למסע רגלי במקומות הקסומים של העיר. התחנה הראשונה שלנו היא "כיכר 25 דה מאיו" או "פלאסה דה מאיו" כפי שמכנים אותה הפורטניוס. מעלינו משקיפה המרפסת הידועה מ"קאסהרוסאדה" הלא הוא הבית הוורוד. הבית נבנה ב-1874 כארמון נשיאות וזכות היוצרים על צבעו הוורוד שמורה לנשיא סרמיינטו שרצה לסמל אחדות בין צבעי המפלגות אדום ולבן. אדום- פדרליסטי, לבן- אנשי האיחוד. עד המאה ה-19 מאבק הכוחות הפוליטיים היה אם תהיה זו מדינת פדרציות או מדינה של איחוד. במרפסת הזאת עמד איפוליטואיריגוז'ן, אותו נשיא סגפן אשר הכריז על הדמוקרטיה הראשונה ב-1916. אך לא עבר עשור וגנרלים עיטרו עם דרגותיהם את המרפסת. ב-17 באוקטובר 1945 אכלס את המרפסת חואן דומינגו פרון אשר הוריד את חולצתו לאות הזדהות או תרגיל פופוליסטי מזהיר אשר הביא אותו חזרה לשלטון. שבע שנים חלפו וטקס ההלוויה של אוויטה יצא מהבית הוורוד. טקס לוויה מוזר זה מתחיל ב-1952 ומסתיים בקבורה ב-1974, אחרי 22 שנה. בשנות השבעים שמשה הכיכר להפגנות, שביתות רעב ומחאה. מעגל המטפחות הלבנות סביב האנדרטה של ה-25 במאי מראה לנו את מסלול ההליכה של האמהות של נעדרי שלטון הגנרלים. בכל יום חמישי ב-15:00 אחר הצהריים הן נאספות וצועדות בשקט ואיפוק, עוטות מטפחות לבנות וכואבות את יקיריהן שנלקחו באישון לילה מהבית ומאז לא יודע מה עלה בגורלם. זהו אחד הסמלים הזועקים את התקופה האפלה של ארגנטינה, אותה תקופה שכל ארגנטינאי מנסה לשכוח, אשר פוגעת בזהות שלו, אותה תקופה בשנות השבעים שנקראת "המלחמה המלוכלכת".
מסביב לכיכר יש את הבנק הארגנטינאי שבעברו היה משכנו של תיאטרון קולון הראשון. בית העירייה נמצא למול הבית הוורוד והקתדרלה הלבנה של בואנוס איירס נושקת לאחת הפינות. הקתדרלה בנוייה בסגנון מאופק וניאו קלאסי, שונה מרוב הכנסיות באמריקה הלטינית. בתוך הקתדרלה נמצא "הליברטדור", המשחרר של ארגנטינה, אותו סן מרטין.
מרטינה תופסת בידי וגוררת אותי ל- Subte (סובטה- קיצור של סובטראנו) כך נקראת הרכבת התחתית של בואנוס איירס. התחנה של כיכר מאיו שומרת על האותנטיות וחזותה העתיקה. אריחי חרסינה בסגנון ספרדי מעטרים את הקירות והקרונות בנויים מעץ. אנחנו יוצאים מהרכבת בקפה טורטוני. מרטינה צוחקת ואומרת שעבר יותר מדי זמן בלי איזו צ'וקולטה חמה.

קפה טורטוני הוא לא עוד בית קפה, הוא "מוסד פורטניו". הקפה הוקם ב-1858 כשמו של מוסד פריסאי מקביל. ב-1880 עבר למקומו הנוכחי ותחילת המאה ה-20 הפך למוסד של השמנה והסלתה לצד האינטלקטואלים ואנשי הרוח. אנשי בוהמה היו נפגשים ומקריאים שירים, רוקדים ושותים יין מאלבק, אותו ענב שהגיע מחבל ארץ בורדו בצרפת והתאקלם מצוין ליד עמקי מנדוזה. על המוסד נכתבו מספר שירי טנגו והנוסטלגיה אופפת אותך מרגע כניסתך לשם. ברגע חסד כזה אני מוציא את "גן השבילים המתפצלים" של בורחס וקורא. בורחס הוא אחד משלושת הגדולים בסופרי ארגנטינה לצד קורטסארוארנסטו סבתו. סבתו ובורחס קבלו את פרס ירושלים, בורחס גם למד עברית, חקר והעמיק בבלשנות הנתפסת בסיפוריו. אך עדיין מחלחל הטיעון מדוע לא עשה די להפיל את המשטרים הטוטאליטריים של ארגנטינה למרות השפעתו ויכולתו, כמו שכנו פבלו נרודה מצ'ילה. משם אנחנו ממשיכים לאורך השדרה לעבר בית הקונגרס, שבנוי באותו סגנון לבית הקונגרס של ארצות הברית והוואנה. מבנה יציב וסימטרי שמסמל צדק שאף פעם לא היה קיים מתחת לאבניו.

אני רואה שמרטינה קצת כבויה, אני מנסה לעודד אותה אבל מבין שיותר מדי רוחניות, היסטוריה וארכיטקטורה עייפו אותה. אני מחייך כי אני יודע בדיוק מה היא צריכה - פלורידה, המדרחוב האין סופי שבו נמצאות חנויות המעצבים, הספרים, המוסיקה, בתי הקפה והמסעדות וכמובן "גלריה פסיפיקו". שלל ליצני רחוב ותיאטרון וורייאטה מקפיצים אותי לברצלונה ולתמימות של ילד המתבונן כמו בפעם הראשונה בקסם. מוסיקה אופפת אותי כאשר זוג מבוגר רוקד טנגו לצליליו של קרלוס גרדל האגדי ובהמשך להקה פרואנית מנגנת מוסיקה אנדינית לצד גורדי שחקים. בסוף רחוב פלורידה נמצאת כיכר סן מרטין על גבעה פורחת וירוקה. עשרות צעירים זרוקים על המדשאות ועושים את טקס המאטה (אותו עשב אשר מגיע מפרגוואי ומוסיפים לו מים חמים ושותים אותו בקשית) ונהנים מהחופש והחירות, רק שמדי פעם בתחתית הגבעה שני חיילים מחליפים משמרות באנדרטת הנצחה לחיילים הארגנטינאים שנהרגו למול האנגלים במלחמת פוקלנד או המלווינאס, אותה מלחמה שכל ארגנטינאי יירצה לשכוח, מלחמה של מצוקת הגנרלים, אשר על מנת להסיח את הדעת מבעיות פנים הארץ הקריבו לחינם 650 ארגנטינאים.

אני חוצה משם לתיאטרון קולון ("קולומבוס" בספרדית). יש בו כ-4,000 מושבים ומיטב הקונצרטים וההופעות מציגים בו. בצהריים יש סיורים בתיאטרון המרשים הזה וקונצרטים של חזרות אשר פתוחים לקהל או גובים עליהם כחמישה דולר. קשה לנחש שרוב תיאטרון קולון שוכן בקרקעית האדמה ובו סדנאות ומחסני תאורה, תצוגה, איפור, מסכות, תפאורות ועולם קסום שמתנהל מתחת לשדרת ה-9 ביולי. זוהי השדרה הרחבה בעולם והיא מגיעה ל-64 מטר. האובליסק האדיר המתנשא לגובה 67 מטר מציין את חגיגות ה-400 שנה ליסוד העיר וכבר מזמן הפך לסמל של העיר ולנקודת ציון ואוריינטציה.

צפונית למרכז העיר נמצאות שכונות היוקרה רקולטהופלרמו. בקלות תוכלו לתפוס מונית להגיע ולתור אותם ברגל. ברקולטה אני ממליץ לבקר בימי שישי, נוסף ליופי הבתים השכונה לובשת חג ומעטפת של שווקים בכל פינה. צעירים פוקדים את המדשאות והפנינג שלם נרקם באוויר. את תחילת הסיור אני פותח בבית הקברות ברקולטה. לא, אתם לא צריכים לחשוש זהו לא מופע אימים, זהו ביקור בעיר קטנה בה קבורים הפורטניוס. חלקה כאן עולה קרוב למיליון דולר, אז אם הדולר בכיסכם יש עוד סיכוי. זר פרחים אדום אני שם על קברה של אוויטה פרון לבית דוארטה. אותה גברת שהתחילה כ"ממזרה" והפכה להיות אשת הנשיא פרון ובמותה הפכה לסנטה אוויטה (הקדושה אוויטה). גם קברים יהודים יש כאן וכנראה הם זכר למשפחות האנוסים מספרד שעיטרו את קבריהם במנורות ומגן דויד. כשאתם יוצאים מבית הקברות אל תפסידו את גלידת פדרו המעולה ושבו על הדשא יחד עם אותם פורטניוס צעירים, מהר מאוד יגישו לכם מאטה חם ותהפכו בן רגע לפורטניוס של ממש. אם אומנות מעניינת אתכם, היכנסו לבית האומנויות של רקולטה וממנו המשיכו לשוק של יום שישי. תמיד בפארק אפשר לתפוס אמפנדה כדי למגר את הרעב ומשם להמשיך לטיול רגלי קצר בפארקים של השכונה היפיפה פלרמו (Palermo)- פארק ה-3 בפברואר, הגן היפני, גן החיות או הגן הבוטני- כולם בטווח הליכה מכיכר איטליה הנמצאת על אוונידה סנטה פה.
אם אתם כבר באוונידה סנטה פה אל תחמיצו את המקום המיוחד ביותר בבואנוס איירס. בית אופרה שתושבי העיר הפכו אותו לספרייה. במקום תזמורת תראו את גבריאל גרסיה מרקס, במקום קהל יבצבצו אלפי ספרים מחייכם. אז שבו, תזמינו אספרסו טוב ותתענגו על קסם של מקום.

עם כל הכבוד לשכונות היוקרה, הלב האמיתי של בואנוס איירס נמצא בדרום העיר. הגיע זמן להרגיש קצת קצב ואת החיים הסוערים של העיר. המרכז הוא סאן טלמו, אחת השכונות הראשונות והעתיקות של בואנוס איירס. פעם היא הייתה שכונת היוקרה, אך כאשר הגיעה מגיפת הקדחת הצהובה בשנת 1871 עברו תושבי העיר צפונה. כיום היא שכונה שה"רטרו" מביא אליה צעירים, אומנים, ציירים, מוסיקאים ורקדנים. בימי ראשון יש כאן שוק הומה אדם של מציאות, מופעי רחוב וטנגו, אומני רחוב מעולים לצד זמרי רחוב שלא מצאו את תהילתם ועדיין מנסים. תכשיטים, בגדים וארטסאניה מוצגים לכל עובר אורח. בפארק לסאמה יש פסל של מנדוסה מקים העיר ולפי המסורת מכאן העיר החלה להתפתח. בלילה סאן טלמו משנה את עורה, פאבים קטנים והרבה שיק נותנים לה מראה של מולאן רוז' בפריס. המילה האחרונה של צעירי בואנוס איירס היא כאן ועוברי אורח מסתובבים עם בקבוקי יין, מאושרים עד אור הבוקר. ברחוב המוביל לכיכר מופיעה "תזמורת טיפוסית פרננדו". הסולן הוא חבר של מרטינה והם מבקשים ממנה לרקוד באחד השירים שלהם. מרטינה בוחרת עלם צעיר ובמוסיקת טנגו דרמטית של פסנתר בלי חלק עליון, בנדוניאון, כינורות וזמר מתוסכל הם פוצחים בריקוד חושני ופותחים פיות לעוברים והשבים ברחוב.

ביום ראשון גם פתוח רחוב Caminito הצבעוני. הרחוב הוא אומנם צבעוני ושוקק חיים אך הוא בלב שכונה קשת יום אשר העוני מופיע בכל פינה- שכונת "לה בוקה" ("הפה") השוכנת על הכניסה לנמל של בואנוס איירס היא שכונה של מהגרים איטלקיים. יש כ-5,000 פיצריות בעיר, מה שמעיד על ההשפעה הגדולה של ההגירה הזו. כאן נמצאים בתי האריזה הגדולים של הבשר המיתולוגי הארגנטינאי. מכאן עולה הפרה שיותר מאוחר תגיע לישראל ותמצא על הצלחת של "אל גאוצ'ו". סיור בשכונה יכול להתחיל בכיכר לה רוצ'ה(Vuelta de Rocha) ועד לסמטת Caminito . את הבתים היו צובעים בשאריות הצבע שנותרו מצביעת האוניות וכך הפכה השכונה האפרפרה לחגיגת צבעים מחממת לב. יש לפתוח עין כאן ולא להרחיק יתר על המידה מהרחוב המרכזי.
במרחק של עשרה בלוקים נמצא אצטדיון הכדורגל וזאת הזדמנות מצוינת לראות את הטירוף של אוהדי לה בוקה למול המתחרה המושבעת ריבר. כאן הכדורגל הוא חלום, הוא מסלול הפנטסיה בו ילד עני, נמוך, בלי כלום, יכול להפוך לאלוהים של הארגנטינאים ואני מדבר כמובן על דייגו ארמנדומארדונה שכבר מזמן יש שם כנסייה על שמו, תוכנית טלוויזיה שלו ואגדות אורבאניות לרוב.

אני תשוש, עייף, ורעב. מרטינה לוקחת אותי למסעדת היוקרה Happening בפוארטו מאדרו, אותה שכונת נמל ששופצה והפכה למוקד של עשירי העיר לצד אומני העיר. מלונות יוקרה וביניהם הילטון, מקשטים ומעטרים את המים הרגועים. העיצוב במסעדות מרהיב ושובה את הלב, גורם לי להיכנס ולהציץ במיטב אדריכלות הפנים החדשה. יין מאלבק נשפך ומשמח לבב אנוש. אני שם לב שרק בשעה 22:00 בלילה המסעדה הומה. כן, הפורטניוס אוהבים לצאת לבלות מאוחר. מכאן אנחנו ממשיכים למועדון מילונגה - "הקתדרל". מרטינה סוחבת אותי במעלה מדרגות מוזנחות, מסירה וילון מעופש ואני עומד נדהם ומופתע. אולם ענק משתרע למולי עם בר משקאות שאין לו סוף. למולי ניצבת במה בגובה של שבעה מטר ועליה ניצבים טובי נגני המילונגות. הרחבה כבר עמוסה בזוגות מכל הגילאים, רוקדים כנגד סיבוב השעון את ריקוד הטנגו הממגנט. ריקוד שונה ממה שרואים ברחוב או במופעי הטנגו בעיר. כאן זה ריקוד נטו, לא מופע, אלא ריקוד בינו לבינה, חושניות, אהבה ובעיקר מדיטציה אחרי יום ארוך וקשה. אני מנסה את צעדי, אף בחורה לא תגיד לך לא, זה לא מקובל שבחורה תסרב לרקוד גם אם אתה מתקשה כמוני. היא מחייכת בנימוס ומדריכה אותי לאט – לאט, לבסוף כשכבר אני במצב מצוקה, מרטינה באה לעזרה ומסדרת את כל העניינים. ארבע בבוקר, אני תשוש, מרטינה תופסת בידי, לאן עכשיו? אני שואל, היא צוחקת, למועדון ה-Big one. כן, רק בבואנוס איירס אפשר לקחת כנסייה ובמקום כומר שייתן דרשה לשים די ג'יי שיתקלט במקומו. אלפי צעירים רוקדים באותן תנועות, זזים בתזמון מושלם ומחזיקים בקבוקי מים מינרלים (מה שמסגיר את בעיית הסמים הקשה שפוקדת את העיר).

בשש בבוקר השמש מפציעה, מחייכת לי ומאירה את נהר הפלטה ומצדיקה את כינויו כנהר הכסף. אנחנו אוכלים אלפחורס ונפרדים לשלום, הרי יש לי עוד תיק לארוז וטיסה לתפוס.
אני מחייך לשוער, מחייך לנהג המונית, מחייך לדיילת במטוס, אבל מרגיש עצוב, עמוק בלב, עצוב מאוד לעזוב את אהובתי בואנוס איירס.

רוצים לדעת עוד על ארגנטינה? בואו לקרוא מידע נוסף על ארגנטינה - המטבע המקומי,  עיר הבירה ועוד