"תחלום את החיים ואז אולי תוכל לחיות את החלום"  ( פנחס שדה: החיים כמשל )

טיול מאורגן ישראלי ראשון מגיע לפנינה של הקאריבים

השטן לא ממוסקבה, הוא מקרטחנה 

כתב וערך: עדי אופנהיים

השמש עומדת לשקוע ולצלול אל הים הקריבי. אני מזמין עוד מוחיטו בcafe del mar וניצב בוהה במראה המהפנט שלפני. כתם הצבע המנצנץ לו למרחקים צובע את חומות העיר בגוון אדמדם ומאיר כמו בפרוז’קטור את הדמויות הניצבות סביבי. גבר גרמני מחבק צעירה קולומביאנית עם סיגר וכובע רחב שוליים, חבורה צוהלת וצעירה מנגנת ושרה cumbia,  זוג תיירים מנסה למצוא את הסמטה הנכונה, בנות מצחקקות ישובות על החומה ומניעות את האגן בקצב מוסיקת הfuision המתנגנת ברקע. אני מביט בשקיעה אשר גורמת לגגות הרעפים להידמות לאונקיות זהב טהורות, אותו זהב שהפך את העיר הזאת לפנינה של הקאריבים, לעיר היפה ביותר בעולם הלטיני, אותו זהב שגרם לעיר להיות העשירה ביותר, המרשימה ביותר אשר העיניים לא יודעות שובע, אך צבע זה, מזכיר לי גם את אותו זהב שגרם לשפיכות דמים לכל אורך ההיסטוריה, עצב, אימה, והרבה צער. הדיכוטומיות הזאת תחזור שוב ושוב, במקצב הבלתי נתפס של העיר המיוחדת הזאת, אותו מקצב ש"gabo" הלא הוא גבריאל גרסייה מרקס יטיב לבטא ברומאניים הריאליזים מאגיים שלו. רק שאתה מטייל בקרטחנה אתה מבין שרק בעיר הזאת הכל אפשרי, הכל יכול לקרות והראליזים הוא פנטסיה מאגית.

אור אחרון, אני מסיים את המוחיטו ורואה את הלילה מכסה את העיר. קרטחנה השנייה עומדת להתעורר. האורות נדלקים ונותנים רשות לשטן לתפוס מקום, אני צוחק, בולגקוב טעה בגדול, השטן הוא ממש לא ממסוקבה

השטן הוא מקרטחנה!

כמה זמן אפשר לחכות?

אני ניצב מול plaza de los coches, שבעבר הייתה רחבת חנייה והיום אחרי שאונסקו הגדירה את קרטחנה כעיר מורשת עולם היא אחת הערים והפלאזות היפות ביותר בעולם הלטיני. מעלי ניצב שעון ענק המסמן את שער העיר, ההפרדה בין העיר החדשה לעיר העתיקה. זה מצחיק שהשעון אז סימל את המהפכה התעשייתית, היציאה מהחומות, הקידמה, והחלומות, והיום? מרגע שעברת את השעון, הזמן? הזמן פשוט עמד מלכת. קרטחנה העיר העתיקה מאפשרת לך הצצה נדירה לעבר ,היכולת להיכנס לאזור מרחבי ללא זמן, כאילו העיר קפאה, נרדמה, וכמו יפיפייה נרדמת עכשיו היא מגלה את עצמה, מוצאת את התייר או הנסיך החדש אשר מחזיר לה את שמחת הנעורים, יופי הנוסטלגיה, וכבוד העבר תוך כדי התחדשות, מודרניזציה והסתכלות קדימה.

אני מרגיש חיבוק מאחור, כמובן, זאת סנדרה, היא ישר נותנת שתי נשיקות, תופסת את ידי ואומרת mi amor, כן, רק בקרטחנה בפגישה השנייה אני כבר אהוב, ויותר מזה מוגדר כחבר. "אני רעבה" היא אומרת וסוחבת אותי בידי ולא נותנת לי אפילו להתרעם על האיחור האופנתי. בקרטחנה הזמן הוא שונה, לא כמו בתרבות המערב, בני קרטחנה מייצרים להם זמן משלהם אולי זו בגלל העיר המיוחדת הזאת, הזמן היחידי שהם דואגים וגאים לעמוד בו הוא: התור לרופא, זמן למופע האופרה והגעה לשדה התעופה, כל השאר...הזמן לא חל עליהם והוא מתפקד בגמישות אין סופית עד כדי שחדל מלהתקיים. אנחנו נכנסים למסעדת Socorro, סנדרה מתיישבת, וישר מוחיטו ורום מגיע לשולחן, בצד מתחממות ומטגנות הטורטיות של קולומביה הלא הם הarepas – אשר בתוכם מכניסים גבינה מקומית ומגישים את זה בוקר, צהריים , ערב ואם אפשר עוד אז עוד.  פירות ים שוטפים את השולחן, אבל עם טוויסט קאריבי, סביציה חם, קלאמרי חריפים, ותמיד בצד אורז עם פריחולס אותה שועית שחורה שאנשי הקאריבים כל כך אוהבים. "הקלאמארי מצוינים" אני אומר לסנדרה, והיא צוחקת, "את זה תמיד ידעו גם האינדיאנים...כשקראו לעיר קאלאמארי". אני מביט בה ומבין, שלפני כל המבנים, התרבות, והאוכל היו כאן אותם שבטים אינדיאנים. Tainos, arawakas, and caribe , הם היו ניזונים מחקלאות ודגה וכינו את העיר שלהם kalamari. הם חיו בשלום עם האימפריה הדרומית מהם הלא היא האינקה, וניהלו שותפות ויחסי קינין. העיר השתבחה בחופים לבנים, עצי קוקוסים, קקאו, והרבה דגה. הם לא תארו להם, שיום אחד "הרי געש צפים" כך כינו את האוניות של הספרדים ישנו את חייהם.

 

תקופת המגלים, הכיבוש והקולוניאליזם:

 אתה רוצה tinto? שאלה סנדרה? הבטתי בה? בשעה כזאת בבוקר את רוצה שאשתה יין אדום?( הכינוי של יין אדום באמריקה הלטינית) סנדרה צחקה, "לא ,לא, כאן בקולומביה tinto זה כינוי לקפה שחור" היא התיישבה ליד סבתא נחמדה עם תרמוס, הוציאה כוסות פלסטיק קטנות ומזגה לנו קפה שחור. הוא היה חזק, מתוק ומעולה, כמו שאני אוהב. כשהבטתי מעלה ראיתי את הפסל של כריסטופר קולון, אותו אחד שחלם חלום שישנה את ההיסטוריה, הכלכלה, ויגרום להאצת הזמן, הפיכת ספרד לממלכה הגדולה והעשירה ביותר בעולם, ובעיקר יפתח את תקופת הנאורות, המדע והתגליות. קולון ניצב בplaza aduana – אותה פלאזה שהביאה את התהילה לקרטחנה. מדוע קרטחנה זכתה בבכורה? מדוע קרטחנה זכתה להיקרא הפנינה של הקאריבים?, את כל זה היא צריכה להודות לשכנתה פרו, אשר בירתה סיפקה את חלומותיהם הורודים של כל ספרדי שרצה לעשות אקסיט או סטרט - אפ שהיה קשור בזהב.

בפעם הראשונה שהספרדים הגיעו לקרטחנה הם ראו משהו מאוד מוזר. הם ראו אדם צבוע בזהב שט על המים ובשלב מסוים קופץ למים. כשיצא שחה במהרה לחוף, אנשי החוף בדקו אותו לעומק, כמו תינוק עירום מול הוריו לאחר לידה. הספרדים ראו רק את הזהב, שהפך למיתוס ומשם ימשיך לכינוי el dorado או ערי הזהב הנסתרות, המקומיים ראו בזה טקס מנחה לאלת הים. משמעות הטקס הייתה שאם הייתה נשארת לו פיסת זהב על הגוף סימן שהאלת הים לא קבלה את המנחה, אם חזר עירום ללא זהב, סימן שתהיה שנה טובה והמנחה התקבלה. 2 התרבויות, השפות, לא הבינו אחת את השנייה ובמהרה תרבות אחת כיסתה את התרבות השנייה, האינדיאנים נעלמו על ידי מחלות, אינקוזיציה ועבודה קשה, הספרדים הפכו לעשירים, חזקים, אשר הזהב הוציא אותם מגדרם. כדי להביא את אונקיות הזהב מקוסקו בירת האינקה היה זה מסע בלתי אפשרי דרך הרי האנדים הגבוהים, ולכן היו צריכים הספרדים להעביר את הזהב מקוסקו ללימה אשר על פני החוף, משם לפנמה, לחצות את היבשה ומשם לחפש מקום מעגן אשר הארמדה הצבאית של ספרד תלווה אותה עד סביליה.

לא צריך הרבה כדי להבין למה בחרו בקרטחנה. העיר קרובה לפנמה, בעלת מאגן טבעי מרשים אשר מוצף באלמוגים שרק ימאי מומחה יוכל לנווט את דרכו לתוך היבשה. המפרץ מקיף לשון ים שעליו נבנתה העיר ומגן עליה כמעט ב270 מעלות מכל כיוון. לא סתם קרטחנה נבחרה יחד עם ורה קרוז, והוואנה אשר בקובה להיות ערי הנמל הראשיות של ספרד בהעברת הזהב.

הזהב מביא אנשים, אנשים מביאים כסף, כסף מביא התפתחות והעיר הופכת להיות "הדבר הבא" בעולם הלטיני. כל מי שחושב את עצמו למשהו או רואה את עצמו כמישהו עובר בקרטחנה. עושר, ביגוד, מזון, וארכיטקטורה. את הכל אפשר לראות ברמה הגבוה ביותר. בתים מדהימים, ריצופי אבן, ביוב, ניקוזים וכמובן רשת החומות המקיפה את העיר אשר שומרת עליה מכל וכל, אשר משדרת עוצמה, כוח ושלטון שאף אחד לא ינסה להתקרב לאוצר החדש של האימפריה הספרדית. סנדרה לוקחת אותי ביד, ומראה לי את המצודה והמבצר שמביט על החומות, למה צריך מבצר כל כך גדול מחוץ לחומות אני שואל? הרי גם ככה החומות והמים מקיפות את העיר? את התשובה סנדרה נותנת לי באחד הבתים היפים של העיר. בית קולוניאלי בעל 2 קומות עם פטיו מרשים והכי חשוב המון toperoles? מה זה?

אלו נקודות על הדלת אשר בולטות ומצופות זהב, לפי מספר הנקודות אתה יכול לדעת מי גר כאן ואת עושרו. הדלת הייתה מצופה לרוחב ולאורך בעשרות נקודות ועל יד הדלת התנוסס שלט: פרנסיס דרייק. מי היה מאמין? "חרבה של אנגליה", אות הצטיינות ואבירות מהמלכה, גדול שודדי הפיראטים של הים הקאריבי נקרא לדגל כאשר ממלכת אנגליה מבינה שקרטחנה אוצרת בתוכה את כל הזהב שמגיע מערי הזהב הנסתרות. 1586 כ400 ספינות ניצבות מול העיר, מצור ענק ובסוף כיבוש, שריפה מכיוון האדמה. רק דבר אחד השאיר פרנסיס דרייק בקרטחנה, 9 מיליון דולר לעצמו, ואת הכנסייה, הרי צריך להודות לאל על עזרתו במלחמה. מלך ספרד לא יכול היה לספוג את הבושה וכמובן את המחסור בבנק, יש לו הרבה כנסיות לבנות באירופה, ולכן ציווה על הפרוייקט הגדול ביותר במאה ה16 – לבנות את המבצר הגדול ביותר, והחשוב ביותר באמריקה הלטינית, שיגן על העיר מכיוון היבשה – הוא קרה לו סאן פיליפה.

כמה המלך השקיע? תנסו לנחש?

קרוב לטריליון דולר במונחים של היום עד כדי כך שהוא ביקש זכוכית מגדלת לראות את המבצר על המפה. אבל כמו באדריכלות אם אתה רוצה לעשות את הטוב ביותר אתה לוקח את הטוב ביותר. חואן באוטיסטה נקרא לדגל, ויצר תוכנית מבצר שאין לה אח ורע בכל אמריקה הלטנית, מנהרות וקילומטרים של תעלות מים, מסתורים, הטעיות, חיבורים נסתרים לעיר, חריצי ירי וכמובן 20,000 עבדים שהובאו מאפריקה בשביל לבנות את החלום של מלך ספרד.

 

תקופת העבדות והתהפוכות של קרטחנה:

אני נפעם מאומנות הרחוב, הסמטאות גורמות לי ללכת לאיבוד ולהרגיש בטוח, לדפוק בדלתות ולשחק מחבואים עם הבתים והאנשים. רחובות צרים, מרפסות בצבעים וגגות רעפים. אכן אונסקו עשתה כאן עבודה מדהימה. קול כרכרות הסוסים חוצה אותי. בקרטחנה אין מכונית יש רק כרכרות אשר אפשר לקחת בהם סיבוב ולראות את העיר או אופניים או ברגל. אני תופס עם סנדרה כרכרה ואנחנו עוברים על פני גלריות, בתי יין, בתי מוסיקה, מועדונים, מלונות בוטיק עד שעוד פלאזה יפייפה נפרשת מולינו. בפלאזה יש עבודות אומנות מברזל של סטודנטים לאומנות אשר מתארים את החיים והאנשים בקרטחנה, פתאום אתה היכול למצוא את עצמך משחק שח מט עם ראש העיר הראשון(פסל), ולקרוא ספר עם גבריאל גרסייה מרקס( פסל ). הגענו ל plaza claver, מכריזה סנדרה, על שם אותו בישוף שהגיע לכאן והפך לדמות נערצת על ידי העבדים שהובאו מאפריקה. אנשי ההיסטוריה ידעו להגיד שיש עוד ערי נמל באמריקה הלטינית אז מה מייחד דווקא את קרטחנה?

יש עוד 2 נתונים שחסרים מעיניהם, הראשון, שאחד מ2 הנהרות הגדולים ביותר בקולומביה אשר חוצים אותה מדרום לצפון מגיע לקרטחנה וכך הסחורות של ערי הזהב הנסתרות וחפירות הזהב מגיעים מהג'ונגל ישירות לקרטחנה, והסיבה השנייה שקרטחנה הייתה השער לדרום אמריקה, ומרכז אמריקה, ולכן העבדים ומרכז העבדים הגדול ביותר בעולם הלטיני הוקם בקרטחנה. מכאן העבדים פוזרו לדרום אמריקה ומרכז אמריקה והאיים הקאריבים. מקצועות חדשים כמו תופס עבדים היו מהנחשקים ביותר אבל גם אינקוויזיציה ואלימות היו שכיחים ביותר. העבדים היו קשורים בשלשלאות, ואורך חיי עבד בממוצע היה 8 שנים. הם עבדו במטעי הסוכר, הקפה, הזהב, הנחושת ללא תשלום, ללא מעמד וללא זכויות, עולם נאור? עולם עם קידמה? אולי כמה נקודות שאנחנו צריכים לחשוב עליהם כיום בזמנים שלנו. אותו כומר claver האמין שכל בני האדם נולדו שווים, וגם לעבדים יש זכויות, הוא נלחם עליהם, עבורם, והפך להיות סמל המאבק עבור צדק ושוויון.

קרטחנה ממשיכה לצמוח, לפרוח כתחנה האחרונה של הזהב לפני סביליה, טובי האומנים, הארכיטקטים ואנשי המעלה מגיעים לעיר. העיר נקראה כבר מ1533 קרטחנה על ידי המגלה pedro herdia, כיוון שהוא רצה לתת כבוד לעיר בספרד ובייחוד לחלום על הבית, והמשפחה. אם יש לי געגוע אני מייצר לי "בית פיקטיבי" עבורי, איך? על ידי אוכל, על ידי ארכיטקטורה, על ידי לבוש ומנהגים.

בהליכה בקרטחנה אתה יכול להתבלבל ולחשוב שאתה מתהלך בעיר קולוניאלית ספרדית באירופה. הבתים בנויים בסגנון קולוניאלי של מרפסות תלויות, 2 קומות שהקומה התחתונה היא למשרתים, והעליונה למשפחה, פטיו מרכזי לאור ולאוורור, חלונות עם תריסי עץ מדהימים ומרשימים, קירות ענק לקרר את החללים, ותקרות גבוהות שהחום יעלה מעלה. מקור הבנייה הוא דווקא המורים המוסלמים אשר רצו לשמור על החמולה יחדיו ולא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, לכן הקיפו אותם בחומות גבוהות, את האוויר יצרו על ידי פטיו שגם נותן אור, הספרדים אשר התאהבו ברעיון ומאנדלוסיה המוסלמית שהקדימה את אירופה דה אז, פשוט העתיקו, ויצרו בתים וערים אשר אנחנו בטעות מכנים אותם קולוניאליים ספרדיים. את המים הביאו מבארות פנים אשר בתוך הפטיו של הבית, ומערכת ביוב מתקדמת שלא הייתה מביישת אף עיר מודרנית נבנתה בין החומות. אושר, עוצמה, כוח ואסתטיקה, לא סתם אנשים לא מצליחים לעזוב את העיר העתיקה. אבל על כל זה צריך להגן, ומלך ספרד אחרי הפשיטה של פרנסיס דרייק מקים את  המבצר הגדול ביותר סאן פליפה. המזל לא מאיר פנים, ואם האנגלים לא מגיעים אז הצרפתים פוקדים את המקום. הם כובשים את העיר, לוקחים את הזהב אבל לפחות משאירים קצת סטייל וקולינאריות שעד היום ניתן לראות. במאה ה18 הצרפתים כורתים ברית עם ספרד והכובשים הופכים למגנים ולחלק מהעם. הפעם יעמדו יחדיו מול הניסיון האחרון אשר ישאיר חותם בלב כל איש בקרטחנה, בכל קיר מהבתים ובכל חומה.

 

המיתוס של קרטחנה ומלחמות העצמאות :

1741 מבין החומות יכולת לראות כ 180 ספינות מפרש אנגליות וכ20,000 לוחמים. אנגליה מכריזה מלחמה, היא לא תוותר כל כך בקלות על העיר החשובה בעולם הלטיני. מולם ניצבים צרפתים , ספרדים עם כ 3,000 לוחמים ו5 ספינות. הניצחון ידוע מראש, עד כדי כך שקפטן הספינות האנגלי לפני הקרב מוציא מטבע ובו משורטט הניצחון האגדי של האנגלים. אבל כמו  באבולוציה של ההיסטוריה שלא מתחשבת בריאליות או סטטיסטיקה או היגיון, הדראמה, הטלנובלה והמיתוס מנצח. הלא ייאמן קורה ותושבי קרטחנה הודפים את האנגלים לאחר מצור של 56 יום.

האנגלים עוזבים, קרטחנה עולה לגדולתה ותופסת מקום של כבוד באמריקה הלטינית, המיתוס נבנה, ומכאן קרטחנה מכוונת הכי גבוה שרק אפשר. הזהות פורחת, העיר פורחת ורעיונות חדשים נכנסים לתודעה של האנשים. ב1812 שנה אחרי עצמאות קרטחנה ב11לנובמבר 1811, נכנס ממש כאן לקרטחנה בחור גבה קומה, עם זקן, בגדים קרועים, על סוס שחור ויפיפה, האיש הזה ישנה את כל אמריקה הלטינית הן רטורית והן תרבותית. לא יהיה אדם באמריקה הלטינית שלא יכיר יצדיע ויעריץ אותו. לא סתם הפסל של סימון בוליבר מקשט את פלאזה בוליבר למול העירייה, מוזיאון הזהב ומוזיאון האינקוויזיציה. אני יושב מולו מביט בכוח ובעוצמה ונפעם. רעיונות גדולים לא מתים אמר, וחלם על מציאות אחרת, סימון בוליבר חלם על אמריקה הגדולה, שכל התרבויות והמדינות באמריקה הלטינית יתאחדו לכוח אחד ויהיו "מעצמת על" עם תרבות על. קרבות על קרבות, נהרות של דם, חלומות רבים, חזון אחד, והרבה זהב וכסף הביאו שבבית שלו בקרטחנה יבין שחלומו נגוז, שברון הלב הגדול שלו יחזיר אותו לסנתה מרתה שם יימצא את מותו על ערש דווי. עד היום קמים צאווס, ואחרים ומנסים להחזיר את חזונו, בינתיים הוא נשאר על הסוס, מביט לאופק וחולם חלומות. את חלומותיו אפשר לקרוא בספר הנהדר של גבריאל גרסייה מרקס "גנרל במבוך" המספר את סיפורו של לוחם החירות עבור אמריקה הלטינית.

1830 לא הייתה קולומביה כמדינה, אלא הייתה מדינה חדשה שנקראה nueva Granada – והיא הכילה את וונצואלה, קולומביה, אקוודור, ופנמה. מדינה שסימלה עוצמה, כוח וחזון לעתיד. אבל עם העושר מגיע גם הצרות ובצרורות, פוליטיקה, שחיתויות, רצונות שונים ובעיקר מלחמה אידיאולוגית בין הליברלים לשמרנים שתוביל את קולומביה לתחתית הבור, לשפיכות דמים ובצעם למדינה אשר נמצאת במאבק תמידי נגד עצמה – כי היא האויב הגדול של עצמה. גם ספרד לא וויתרה על מדינת הדגל, לאחר העצמאות היא שלחה את הכוח הגדול ביותר כנגד המורדים, אך סימון בוליבר הצליח להדוף אותו ולשחרר את אמריקה הלטינית מעול הספרדים.

סנדרה מביאה לי כד עם משקה "בבקשה" היא אומרת, אני טועם, זה קר להחריד ומצנן אותי מהחום הכבד, זה טעים ומזכיר אננס ולימון, "מה זה?" אני שואל, "lulu "היא אומרת, הפרי האהוב על הקולומביאנים ואנשי החוף בקרטחנה. אחרי הצינון אני ממשיך איתה למוזיאון האינקוויזיציה, ומוזיאון הזהב. בקרטחנה היה את אחד המרכזים הגדולים ביותר של אינקוויזיציה וצייד מכשפות. די מחריד להבין שדווקא בתקופת הרנסנס צייד המכשפות היה הגדול ביותר, לדוגמא: אישה ששקלה פחות מ40 קילו נחשבה למכשפה כי הייתה קלה והאשמה נגדה הייתה שהיא מסוגלת לעוף. הכנסייה פתחה עיניים על כל אחד, שמרה מכל משמר על הדת, על ישו ועל הזהב. ואם צריך חקירות או לתקן את האדם, אין בעיה, מעט מכשירים אשר יפתיעו כל אחד ברמת היצרתיות הזוועתית שלהם מוצגים במוזיאון של האינקוויזיציה.

"הבית הזה נראה לי מוכר" אני אומר לסנדרה, היא צוחקת, לא סתם למדת קולנוע, כאן מרלון ברנדו צילם את הסרט "השריפה" , כן קרטחנה היא פשוט אתר לסרט אחד שלם, יופי, עוצמה, וצבעוניות. אונסקו החליטה שלפי הצבעים של הדגל יצבעו את הבתים וכך הרחובות הופכים למקסם צבעוני ומרתק שמה שיותר צבעוני מהבתים, אלו האנשים עם הפרחים מעל האוזן, השמחה, הריקודים, והחום. סנדרה מחבקת אותי, מוציאה ספר מחייכת בביישנות ומתחילה לקרוא...

 

ריאליזים מאגי לא עוד סתם סיפור:

"לא את רגשות האהבה ידעה הפעם אלא את חום ההתפכחות של האכזבה, בן רגע עמדה על כל גודל טעותה, ושאלה את עצמה איך יכלה לטפח לה בלבה לפרק זמן ארוך כל כך ובדבקות פראית כל כך רעיון רוח שכזה. בקושי הצליחה לומר בלבה "אלוהים, איזה מסכן", פלורנטינו חייך ניסה לומר דבר, ניסה ללכת אחריה, אבל היא מחקה אותו מחייה בהינף קל של ידה(מתוך אהבה בימי כולרה)

גבריאל גרסייה מרקס משרטט ביד אומן מערכת יחסים בלתי אפשרית עד כאב אשר מתנהלת ומתנגנת לצד נופי העיר קרטחנה והעיירות הקאריביות. כמו בקרטחנה שם הכל אפשרי מארקס שם לנו בעיניים את הערפל הלא מובן של קרטחנה.

פרמינה דאסה התאהבה בפורנטינו אריסה, משנודע הדבר לאהובה הוא שלח אותה לעיירה רחוקה בהרים כדי להפרידם ( זה פתרון הגיוני בקרטחנה שם הכל אפשרי ),  בעזרת מכרים וקשרים בחברת הספנות הצליח פלורנטינו אריסה לקיים קשר עם אהובתו ואפילו להתקדם ולהיות אחד האנשים העשירים בעולם, אבל כל זה לא נתן לו את משאלת ליבו, לזכות בליבה של אהובתו. הקורא מצפה לאיחוד, אסופת המכתבים לאורך השנים מכילה את ההיסטוריה, התרבות, האוכל, המיניות של קרטחנה. הקורא מתכתב בדיוק כמו שאני מתכתב כאשר אני מטייל בעיר הקסומה הזאת. כעבור שנים רבות היא חוזרת , שומעת את קולו, מביטה בו, ואת הקטע כבר קראתם

אנחנו מצפים לאיחוד, אנחנו מצפים לסיבה, אבל אין, לא לגיבורה, לא לגיבור , לא לקורא, לא למארקס ולא לספר

ככה זה בעולם של קרטחנה, אין היגיון מערבי, אין סיבתיות, בדיוק כמו שיכול לרדת גשם למשך 100 שנה, ובדיוק כמו שמגיפת כולרה תתקוף את קרטחנה.

זו עיר של דמיון, עיר של רומנטיקה, עיר של אסכפיזם, עיר של חלומות שנראים מציאותיים אבל הם לא.

מגיפת הכולרה אכן פגעה בעיר, אבל הסוף היה רע ומר, לא צפוי, ומופתע, בדיוק כמו בספר אהבה בימי כולרה. בעיר המרשימה והיפה, אשר עברה מלחמות , פיראטים, עצמאות, וריבים פנימיים, דווקא מה שהכריע אותה היה המגיפה. אשר השאירה בעיר כ 4000 איש בלבד. הרס, חורבן, עצבות ושממה. הבניינים קפאו, הרחובות עמדו מלכת, מראים את עושר העבר מול עצב היום יום. אין אנשים, רק רוחות רפאים. קרטחנה מחכה להצלה, מחכה לחזור לגדולתה.

 

המאה ה-20, החזרה לגדולה והתרפקות על העבר

המאה ה-20 נפתחה בקולומביה לאחר מגיפה קשה, מלחמת אחים עקובת דם של 1,000 הימים, התנתקות לא רצינית של פנמה על ידי האמריקאים, התפוררות מבפנים והרבה תסכול והפסד כספי רב. החלום נגוז, עכשיו צריך להסתכל למציאות בעיניים.

העיר הקאריבית אשר היא בירתה של מחוז בוליבר. העיר העתיקה הנושקת לים הקאריבי אשר היה כאן לפנינו ויישאר אחרינו, אשר יודע את כל סודות העיר וצוחק לו, פתאום החלה להרגיש תנועה. דווקא במחוז הקאריבי, הרחוק מבוגוטה עיר הבירה, דווקא שם מלחמת האזרחים לא הייתה מורגשת. דבר זה גרם להמוני מהגרים מהעיר, מהדרום, מהג'ונגלים ומהרי האנדים לברוח ולהשתכן בעיר. לאחר תקופת עמידה במקום, העיר חזרה לפרוח, צבעו את הבתים, מועדונים, מסעדות, בנייה, והנמל חזר לתפקד ולתת תחרות לנמל של סנתה מרתה. עשירי בוגוטה התחילו קונים נכסים על ים, האומנים הגדולים באים ללמוד ולהראות את יכולתם בעיר עם ההיסטוריה והמורשת.

אנחנו נכנסים לפלאזה סנטו דומינגו, הפלאזה גועשת אנשים, מאכלים, שתייה וכנסייה אחת, אבל מול הכנסייה שוכבת יפיפייה דשנה שחורה, ללא בגדים, בטוחה בעצמה חושפנית עם הרבה חוצפה, מי זאת? ואיך היא מעיזה להיות מול הכנסייה? ואיך הכנסייה מוכנה לתת לזה מקום? נכון רק בקולומביה הדבר הזה אפשרי, רק בקולומביה מיניות הולכת עם דת, זה חלק מה"טבע" חלק מהאדם. אני ניגש לדמות המפוסלת בשיש שחור מט ורואה את סופיה בארי, אשתו של בוטרו האומן הגדול הקולומביאני אשר תרם את הפסל לפלאזה היפייפיה הזו. הדמויות של בוטרו, דשנות, מלאות, חוצפניות, מייצגות יותר מכל את האנטי לאידיאל האופנה של ימינו ולפוטו שופ הכל כך אהוב על מחוזותינו. בוטרו הוא לא סתם עוד אומן הוא ה"אומן" של קולומביה.  וכוירטואוז של תרבות המערב הוא מכיר את השיטות את ההיסטוריה את אידיאל היופי הקדום ורוצה לאתגר, לבחון, לבקר ולצחוק על הצופה שלו. בוטרו בכוונה מרכיב יופי מפרטים של כיעור, מוזרות, ושונות. אז למה אנחנו אוהבים את היצירות שלו, למה אנחנו אוהבים את הנשים שלו?

כי הנשים של בוטרו הן מטופחות, מאופרות, מלאות בביטחון עצמי, לא מתביישות מאיך שהן נראות, הן עם הומור עצמי הגובל בסקסיות והן גאות במי שהן. הגודל והעוצמה נמוגים עם שיטת הפיסול החלקה, הגמישה, העדינה כאילו המוצק הוא נוזלי. אני מביט בדמות המפוסלת, סנדרה מביטה בי, "אי אפשר שלא לאהוב את הנשים הקולומביאניות" היא צוחקת, ויש משהו עמוק בדבריה. נשות קולומביה הן מודעות לעצמן, מושקעות מפותחות, דשנות במקומות הנכונים, אוהבות חברה, מין, וללא בושה. לפעמים נדמה שחלק מהספורט הלאומי הוא הערצת הגוף. בקולומביה התוכנית הכי נצפית בטלביזיה היא מיס קולומביה, אין אחד שיפסיד את התוכנית כי לא יהיה לו על מה לדבר ביום למחרת במשרד. נשות קולומביה מעריצות את גוף, והמתנה הכי שכיחה  לטקס המצווה של הבנות אותו חוגגים בקולומביה בגיל 15 הוא כמובן ניתוח להגדלת חזה, או שאיבת שומן או עיצוב ישבן. סנדרה טוענת שהגוף בקולומביה הוא סוג של מעמד, למי שיש גוף יפה יש לו יתרון, יש לו יותר זכויות, ויש לו מעמד גבוה. לכן הפיסול בגוף הפך לדרך חיים, לתעשייה המגלגלת מיליונים ולספורט ההמונים. "אתה רואה את המרצדס הזו?" שואלת סנדרה, אני מביט בכביש ורואה מכונית פאר. " כמו שאתה צריך לדאוג פעם בשנה לשמן, למים ולהחליף דברים שלא עובדים כך הבנות הקולומביאניות מתייחסות לגופן, פשוט מאוד, אין תחזוקה? אין גוף!"

אנחנו ממשיכים במעלה הרחוב ומגיעים לבר של משקה הצ'יצ'ה – אותו משקה אלכוהולי מתירסים אשר האינדיאנים וממלכת האינקה קידשו. לאחר לגימה של ליטר, אני כבר יכול לרקוד חופשי. סנדרה תופסת אותי ואנחנו מתחילים בצעדי הסלסה להתאמן לקראת מועדוני הערב. אין מי שלא רוקד בקולומביה, כולם רוקדים זה סוג של חובה. אבל כאן הריקוד הוא שונה, המטרה בסלסלה היא לא כמו בישראל להטיל, לסלסל, לסובב, להפוך....כאן פשוט נדבקים, רוקדים ולא עוזבים. הכי קרוב שרק אפשר, הכי צמוד על מנת להרגיש את פעימות הלב. רק אחרי שאתה מרגיש, אתה יכול לבטוח בבן זוג, ומשם כבר הדרך סלולה לעוד לילה מוצלח. מבנה גדול של טרקוטה נותן את צילו, זאת האוניברסיטה של קרטחנה. כל מי שלומד כאן מבין 2,000 הסטודנטים מרגיש בר מזל ללמוד בעיר עם כל כך הרבה השראה. אבל מכיוון שהעיר מושכת תיירים וקורצת לעולם המערבי, כל מי שלומד באוניברסיטה מחויב ללמוד אנגלית. הכשרה לעתיד, הבנה שבלי זה לקרטחנה יהיה מעט קשה. אנחנו מסיימים את הסיור לקראת פלאזה מדריד. האורות כבר דלוקים. האנשים ברחובות, והמוסיקה בוקעת מהרמקולים בצדדים. הבתים כאן מקבלים תפנית, גם בגודלם וגם בעושרם. שכונת סן דייגו מכילה אוצרות שלמים חבויים של ארכיטקטורה שמחירם נוסק ונוסק אם תרצה לקנות בית תצטרך 5 מיליון דולר במקרה הפשוט.

לכן חלק מהמתגוררים כאן הם מה שנקרא magicos, המתעשרים הצעירים, לא מסטארט אפ, לא מעבודה קשה, אלא בין לילה הפכו למיליונרים.  מילה זו מתייחסת לברוני הסמים, למשפחות הסמים ולתעשיית הסמים השולטת בקולומביה.

בשנות השמונים של המאה ה20 קולומביה לאחר מלחמת חורמה של ארהב על בוליבה ופרו וגידולי הקוקאין שם לקחה את הבכורה. בעוד פרו ובוליביה נאבקות בשריפות ענק, ומיסים רבים, קולומביה התחילה לשתול שדות על שדות של קוקאין , ויותר מזה היא גם פתחה את הטכנולוגיה אשר הופכת את צמח המרפא הזה – לסם ההרסני אשר יופץ בכל העולם. שמירת הטכנולוגיה מבית גרמה לקולומביה בבת אחת להתעשר. חומר הגלם של הצמח לא יוצא כחומר גלם, אלא כחומר מוגמר ולכן עלותו היא פי 80. את הכסף מרוויחים ברוני הסמים. אבל לא רק פרו ובוליביה והאמריקאים מצפון נותנים את התמיכה גם הגרילות השונות, מלחמת האחים, ותקופת האלימות גורמות לכך שאם אני רוצה לפרנס, לקנות נשק או להאכיל את העם, דבר אחד בטוח, תמיד יש קוקאין!

ילד עני וצעיר, הבין את זה מהר מאוד ובמספר שנים מועט הופך להיות האיש ה6 הכי עשיר בעולם. בעל חברת מטוסים, קבוצת כדורגל, בתי ספר, נדלן, צבא משלו, קניונים, מגרשי ספורט ויפייפות אין ספור סביבו. אני מניח שאתם יודעים כבר למי אני מתכוון, לפבלו אסקובר, ברון הסמים הגדול של קולומביה. פבלו היה כל כך חזק וכל כך אהוב, שאף אחד לא העז לפגוע בו או להלשין עליו. הוא תרם לבתי ספר, לקבוצות כדורגל, לפוליטיקאים, חצי מהמשטרה קיבלה משכורת ממנו וגם משכורת מהממשלה, אפילו הוא הסכים להסגיר את עצמו בתנאי שיבנה לעצמו את בית הסוהר אשר יישתכן בו. אתם כבר יכולים לדמיין את התוצאה. רק ב1993 אחרי מצוד ממושך ארה"ב עם המשטרה החשאית של קולומביה מצליחים לשים את ידם על ברון הסמים. להלוויה הגיעו המונים, הקולומביאנים אוהבים רובין הודים, ופבלו אסקובר היה על המשבצת בענק. אבל גם עם הראש הלך, יגיע מישהו אחר. והאחר הגיע די במהרה. בקרטחנה צריך רק לפתוח את העיניים ואז לראות את כמות הסמים מתחת לפני השטח.

כשהערב יורד על קרטחנה, אנשי הסם מתחילים בעבודתם. זה מתחיל ממעודני הזנות של העיר ועובר לעיר החדשה שם מתנהלים העסקים. כולם משתמשים, כולם יודעים, אבל כולם "כאילו" מסתירים. סנדרה אומרת שלא מדברים על זה, אבל עד שהעורך דין מניו יורק לא יחדל להשתמש בקוקאין, מה רוצים מהעם הקולומביאני? הרי אם יש ביקוש, ימשיכו לייצר. וחוץ מזה לצמח יש כל כך הרבה סגולות אחרות שאפילו אתה משתמש בהם, "אני?" שאלתי בהפתעה, "כן, אתה, מה אתה חושב המשקה הזה" והיא מצביעה על הקוקה קולה שאני שותה. אני לוגם בבת אחת, ואנחנו נכנסים ללובי של מלון סופיטל סנתה קטלינה. אם הדולר מצוי בכיסכם, אני ממליץ בחום ללון כאן, אם לא?  גם הצצה קטנה תמלא לכם את הלב ביופי האין סופי.

 

על מה אסור לדבר בקולומביה

בקולומביה לא מדברים על הסמים ובפבלו אסקובר, לא מדברים על האלימות, ולא מדברים על הגריליה!

מאז הטראומה הלאומית שמרגישים אותה בכל מקום אפילו בעיר יפה כמו בקרטחנה, האנשים מעדיפים לא לדבר ולא להתווכח.

"הטראומה הלאומית" – אני כמובן מתכוון לרצח גאיטאן, הנשיא הנערץ והליברלי  בשנות החמישים.gaitan  אשר הרצח שלו הביא תקופת חושך על קולומביה מסמל את שנת התפנית. לא משנה אם אתה ימין, או שמאל, אם אתה דתי או חילוני, כל זרם תפס את הנשק לידיו, את החוק לידיו, ומכאן הכאוס מתחיל. הכאוס הזה נקרא בפי הקולומביאנים la violencia – תקופת האלימות. שנאה, כעס, נקמה, רציחות, אי סדר גרמו לאנשים שונים מקצוות הפוליטיקה השונות לקחת לידם את החוק. לבנות קבוצות גרילות שונות אשר מכתיבות אידיאולוגיות גאוורסטיות ועד ימניות ואי צדק חברתי. כל גרילה תפסה פינה, כוח, וכלכלה. נקמה הביאה נקמה, האשמה הביאה האשמה, עד שכבר מזמן לא יודעים מי התחיל ולמה. צבאות על צבאות נוצרו, מצבא העשירים, צבא הסטודנטים, שמות כמו farc, m-19, eln, auc, הפכו לשמות נפוצים של גרילות שונות אשר שלטו על שטחי ענק. אומנם קרטחנה לא ספגה ישירות את מרותה של הגרילה. אבל ברוני הסמים הקשורים בעקיפין פקדו את העיר ושלטו בעיר. הבריחה מהגרילה הביאה לעוד משב מהגרים הפעם נוצרו פאבלות שונות וערי עוני כחגורה מסביב לעיר היפה באמריקה הלטינית.  

לפעמים זה מתעתע אתה נמצא בתוך קסם, בתוך חלום, בתוך עבר, והנה יצאת מחומות העיר, עזבת את העיר העתיקה ואתה מקבל סטירה! אתה נכנס לעיר חדשה ומנצנצת, גורדי שחקים של עשירי קולומביה שמתחת לפאר ללובן ולהדר, מסתתר לבן מסוג אחר- אותו סם שמנהל את העניינים ובוחר את הבחירות המתאימות שלו. לצד גורדי השחקים נמצאים הפחונים, דירות ללא מים וללא חשמל, ועוני אשר מביט בך בלי לרחם עליך.  אתה מתחיל להבין שיש את קרטחנה של בין החומות – קרטחנה של היום, ויש את קרטחנה של מחוץ לחומות קרטחנה של הלילה. העיר עובדת בשני מישורים, האחד תפארת העבר, היופי האידיאל, והשני התאווה בפיתוי, החטאים, הסמים, והלילה. אין ספק שאת הטבע, היופי והעונג של קרטחנה יצר או השגיח אלוהים, אבל אין ספק שכשהלילה יורד הוא מפנה את מקומו לשטן אשר לוקח פיקוד ומנהל את העיר בחיים סוערים, מיניים וחסרי מעצורים.

אני מביט בים הקאריבי, עכשיו הכל חשוך. האורות נדלקים וצובעים את קרטחנה באור אחר. היא מאוד יפה בחושך, האור מבליט את החיטובים הארכיטקטונים של העיר. נערים ונערות אחרי ארוחות משפחתיות מגיעים לחומות לרקוד, ליהנות, ולשתות. אני שותה עוד כוס מוחיטו, מביט באנשים, בתפאורה של העיר, עוצם את עיני וחושב כמה הרס יש במקום היפה האלוהי והמדהים הזה. אני פותח את עיני ומקבל את קרטחנה עם שלל פניה, אני אוהב אותה, לוגם לעצמי, ונותן רשות ללילה החשוך לקחת פיקוד על הפנינה של הקאריבים. כיאה לפנינה, היא כל כך יפה שכולם חומדים אותה ורוצים להיות קרוב לליבה

קרטחנה, אני עוד אחזור...זו רק שאלה של זמן... בעצם כל מי שביקר כאן התאהב!

 

אחרית דבר:

קרטחנה ועתיד? היום קרטחנה מביטה לעתיד בלי מעצורים. מאז עלייתו של אוריבה לשלטון בשנת 2003 קולומביה משנה את פניה. למרות שהגרילה רצחה את אביו והיו אלפי ניסיונות התנקשות בו, אוריבה מישיר מבט, לא מפחד ועושה את הבלתי ייאמן.

אוריבה פותח את קולומביה לתיירות איך?

1.ביטחון – 2.ייצור כלכלה והשקעות – 3. כל אלו יביאו תיירים שמחה עושר ואושר.

והוא עשה את זה. חלקים רבים מקולומביה בטוחים לתיירות, המשטרה בכל סמטה, העיר  בטוחה לחלוטין. מסעדות בתי קפה, גלריות, בתי מלון, אתה כמעט שוכח שאתה באחת המדינות שעברו אלימות חזקה וקשה כל כך.

בשנת 2003 אוריבה קבע את חוק ההסגרה. כל מי שיסגיר את נשקו ויגיד שהיה בגרילה יקבל חנינה על המקום. דבר זה הוציא מיד רבבות להודות ולוותר על הנשק. יותר מזה! סיפורי שחיתות התגלו והביאו לתפיסת 500 פוליטקאים שהיו מעורבים בפשעים ובשוחד מהגרילות.

אוריבה גם היה אקטיבי וידוע במצבע החילוץ של אינגריד, האישה אשר הייתה בשבי הגרילה כ6 שנים, וחולצה במבצע ללא ירייה אחת וללא שפיכות דמים. דבר שגרם למכה חזקה בגרילה הגדולה בקולומביה.

אוריבה פתח גם במשא ומתן והכנסת הגרילה לממשלה, הוא גישר בין הימין לשמאל ופעם ראשונה נראו ניצני הסכמה בין הצדדים. הגרילה הצטמצמה מ31,000 לוחמים ל15,000 ועדיין הזרם של השלום ממשיך עם מותו של ראש הגרילה של הfarc.

אוריבה העלה את משכורת המשטרה ואנשי הצבא, הוא קידש את השוק החופשי ובקרטחנה משקיע חוץ יכול להיות 100 אחוז מהנכס ומהיזמות ללא יזם פנימי קולומביאני.

קולומביה מגלה את עצמה מחדש

קרטחנה זוהרת מחדש.

התיירות בשיאה, הפיתוח לא מפסיק, וכבר שדה תעופה חדש ומשופץ נבנה.

העיר אוספת את הגסטרונומיה הטובה ביותר בקולומביה, את בתי המלון היפים ביותר באמריקה הלטינית וכמובן – האווירה

האווירה שגורמת לך להרגיש שקפאת בזמן. שאתה מקבל הצצה בטוחה ויפה להיסטוריה ולתקופה של הזוהר של העיר. קרטחנה סומנה על ידי אונסקו כעיר מורשת עולם, וסימנה בעצמה את היעד: להוביל את תיירות הפנים ותיירות החוץ במדינה, ועד עכשיו היא עושה את זה ללא מעצורים, בכבוד, בדיוק, ובמקצוענות.

לא סתם משרד התיירות בחר בסיסמא הבאה:

קרטחנה – הסיכון היחיד שתקח הוא שתרצה להישאר....

 

  

 

תעודת זהות:

שם רשמי:  הרפובליקה של קולומביה

הבירה: בוגוטה

אוכלוסיה: 45 מיליון איש 

משטר: רפובליקה דמוקרטית 

מוטו: חירות וסדר 

שפות: ספרדית, אנגלית, אינדיאנית

מטבע:

המטבע הרשמי הוא פסו קולומביאני

 

אוכלוסין:

45 מיליון איש אשר רובם גרים בעיר עקב הגרילות, ובעמק הפורה.

58 אחוז הם מסטיסו, 20 אחוז לבנים אירופאים, 14 אחוז מולאטים, 4 אחוז אפריקאים, 3 אחוז סאמבס, 1 אחוז אינדיאני.

יש מדיניות ברורה של מסטיסחה – ערבוב בין ילידי לאירופאי מטעם הממשלה 

 

גיאוגרפיה:

שטח מדינת קולומביה 1,138,910 קמ"ר ה26 בעולם

המדינה הצפונית ביותר בדרום אמריקה

גבולות קולומביה עם וונצואלה, ברזיל, פרו ואקוודור

לקולומביה מגע עם האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט,  לקולומביה איים נוספים הנמצאים ליד ג'מייקה, ניקרגואה למרות מרחקם הרב, זכר למדינה הגדולה שהייתה.

קולומביה הינה המגוונת שבמדינות אמריקה הלטינית הן בחי והן בצומח. קולומביה היא חלק ממעגל האש, ורכס האנדים העובר בה מתפצל ל3 רכסים געשיים.

 

אקלים:

ברכס בוגוטה האקלים קריר ואנדיני, ובחורף שלגים מכסים את הרכסים, בקו החוף מזג האוויר הוא טרופי, חם ולח.

 

דת:

81 אחוז קתולים, 13.5 אחוז נוצרים אחרים( 3.5 אוונגליסטים), מיעוט יהודים, מורמוני ודתות אני מיסטיות

הקהילה היהודית מונה כ 5,000-10,000 איש

 

כלכלה:

תמ"ג לנפש:  10,323 דולר

תחומי הייצוא העיקריים של קולומביה הינם נפט, פחם וקפה ( ובמאמר מוסגר הקוקאין)

התיירות נוסקת ב5 שנים האחרונות למרות המצב הביטחוני

קולומביה הינה יצרנית הקוקאין הגדולה בעולם 

 

פוליטיקה:

קולומביה היא רפובליקה נשיאותית, בת כהונה של 4 שנים, ומ2005 ניתן להיבחר לעוד כהונה

 

אישים חשובים

סימון בוליבר

פבלו אסקובר

גבריאל גרסייה מארקס

אלווארו אוריסה